האם נחגוג את חג החירות במקלט? ואם כן, על איזו חירות ועל איזה מקלט אנחנו מדברים? למחרת ליל הסדר, אני עוברת לדירה עם ממ"ד (המוביל ואדים: זה חג? מכיר רק נובי גוד. משאית חמישי שבע בבוקר). בשבוע שעבר החלטתי שאי אפשר יותר לרוץ כמו עכבר שיכור למקלט הציבורי, או להסתובב עם שמיכה ברחובות תל אביב, בין חברים נדיבים למשפחה חמה. מצאתי מתווכת סימפטית, קבעתי לראות שתי דירות בשכונה (שלוש, אבל אחת נתפסה בשעתיים שחלפו עד לפגישה, השוק חם לדירות ארבעה חדרים עם ממ"ד), ולקחתי את הראשונה. יש שיאמרו

ערב טוב יהוד מונוסון, סוף סוף אפשר להתחיל לומר – ערב טוב! שמי הילי כוכבי, אני פסיכולוגית חינוכית, תושבת העיר, אמא לארבעה ילדים שגדלים כאן.  לפני שנה ושלושה חודשים הבנתי שלילדים שלי לא תהיה מדינה לחיות בה, אילו החטופים יישארו בגיהינום. מאז אני מקדישה את כל זמני למען הצלתם. בחודשיים האחרונים הקמתי מיזם שנקרא "בואו" – באים ומצילים – אותם ואותנו. מיזם שהתחיל משניים-שלושה אנשים, וכולל כיום 800 מרצים, רובם מתחומי הבריאות ובריאות הנפש. אנחנו מגיעים לכל מקום בהתנדבות – להעברת חוגי בי

ערב טוב הוד השרון! כל הכבוד לכל אחד ואחת מכם!  שמי ד"ר הילי כוכבי, אני פסיכולוגית, וכבר 519 ימים ולילות אני פועלת ללא לאות למען עתיד ילדיי, ולמען הבריאות הנפשית של כולנו.  גלי, בתי הצעירה בת ה- 12.5, מתכוננת מזה כמה שבועות לטקס יום השואה שנערך אצלנו ביישוב.  "כיום אין בינינו כמעט ניצולי שואה," אמרו להם בבית הספר. ואני, בכאב שאין דרך לבטאו במילים, לא מפסיקה לומר בלבי: יש ניצולי שואה, גלי. הם כאן סביבנו. "זיכרון בסלון", זה כאן ועכשיו.  ירדן ביבס . ניצול שואה. כל בני משפחתו הופק

המאבק להשבת החטופים ולהשבת השפיות –  חיים ומוות ביד הלשון   כולנו יודעים עד כמה השפה שבה אנחנו משתמשים משפיעה על צורת החשיבה שלנו. להלן כמה נושאים שכדאי להיות מודעים להם, בשיח אודות 59 החטופים והחטופות שנמצאים עדיין בגיהינום החמאס, ויכולים היו להיות בבית מזמן – כולם יחד, בפעימה אחת.  "חטוף אינו מקצוע"  חטופים/ חטופינו – מצד אחד, חשוב שנושא החטופים יהיה כל הזמן בראש סדר היום הציבורי-תקשורתי. מצד שני, השימוש התכוף במושג "חטופים", ועל אחת כמה וכמה ההטיה "חטופינו" – מייצרים נירמו

שחרור החטופים – איך נשוחח על עם ילדים ובני נוער על המצב המורכב הורים יקרים,  כולנו בציפייה דרוכה לקראת שחרורם הקרב של החטופים, שיחל בשעות הקרובות. חשוב לשוחח עם ילדיכם על המתרחש. אל תניחו שהם "יודעים הכול", או להיפך: שאינם יודעים דבר, או שאינם מגלים עניין. ילדים החל מגיל ארבע-חמש, ובוודאי ילדים גדולים יותר ובני נוער – יודעים שיש חטופים שצפויים להשתחרר. אם לא תשוחחו איתם על כך – הם ישאבו את המידע שלהם מהרשתות החברתיות – מצב בעייתי ולא רצוי.  באופן כללי, במצבי חירום – עלינו לומ

נאום מחאה הוד השרון – פרופ' מירב רוט – 03.08.24 אנחנו בסיומו של אחד השבועות המטורפים בתקופה המטורפת הזאת, שהתחיל עם הטרגדיה של 12 הנערים שנרצחו במג'דל שמס, המשיך בפריצה של המון זועם שכלל חברי כנסת ושרים לבסיס צה"ל שנאלץ לגייס אוגדה כדי להגן על עצמו מפני נבחרי עמו והמליציות שלו, ועכשיו במקום עסקת חטופים שנראתה לרגע כאפשרית, כולנו מתלבשים יפה לקראת הדייט שלנו עם מתקפה משולבת של איראן וחיזבאללה ותימן ולך תדע מי עוד. אני פסיכואנליטיקאית וביחד עם חברותי הקמנו את מערך FLM לטיפול אר

נאום מחאה הרצליה – 30.11.24 - עד מעבר לקו האופק - פרופ' מירב רוט במסגרת FLM – המערך האזרחי לטיפול ארוך טווח בחינם בנפגעי 7.10 – ערכנו לאחרונה תיעוד (שמתפרסם בימים אלה בכתב העת Psychoanalytic Inquiry) שמציג ממצאים נפשיים קשים ביותר בהם נתקלנו עם המטופלים שלנו ששבו מעזה אחרי 50 יום בשבי – ניתוק (דיסוציאציה) חריף, חוסר התמצאות בזמן ובמרחב, בלבול, חרדות, דיכאון, התקפי זעם, הפרעות שינה. ממצאים שנמצאים בהלימה לממצאים הגופניים המזעזעים שנתגלו אצלם – פגיעות במע' העיכול, הלב, הריאות,

שוב שש בבוקר. שש בבוקר לפני 100 ימים בדיוק – המסך ירד על עולמנו. כל מה שידענו קודם לכן – התגלה כטעות. כאשליה מתוקה. אפשר להפתיע את הממשלה, את המודיעין, את הצבא. אפשר לחדור לבתים שלנו. לרצוח את הילדים שלנו. את ההורים שלנו. את האחים שלנו. אפשר לחטוף לנו בני משפחה ולהעלים אותם למאה ימים. מאה ימים!!! כולנו היינו בשוק. כולנו עדיין בשוק.  לקראת הבוקר הזה חלמתי חלום. חלמתי שהנכד שלי ממש תינוק ואני מגלה שהוא טבע בתוך אמבטיה עמוקה עם הראש למטה. אני מושכת אותו החוצה בבהלה ומבצעת בו החי

כנס "משבר חברתי כקרע נפשי – תחביר המציאות – מהזיה להוויה" מוזיאון תל אביב 28.6.24 והארץ הייתה תהו ובוהו – ונהיה לאור מירב רוט הימים ימים של שבר מתמשך. כבר לא שומעים את המפץ הגדול, אלא את רסיסי הלב המתפורר נופלים כמעט חרישית אל רצפת נפשנו. חוסר האונים עצום, ודחף המוות מפתה בלחישותיו המתוקות לחדול – חדלי מן המאבק, מן התקווה, מן הנחישות. חדלי, תנוחי, תיסוגי, תוותרי. התייאשי, ששש... די... וברגעים רבים, כשהגוף מותש מלילות ללא שינה והנשמה רצוצה ושבורה – נותר לנו רק דבר אחד שאינו נו

ה 7.10.23 הפך דף ביומן ומאז הדפים ריקים. מדי פעם מבליחות מתוך הריק צעקות. כתמים אדומים. חור. ואנו רוצים לקרוא לעולם להיות לנו לעד, אבל הוא מסרב. שוב.  מתוך עולם אחר שהתרוקן מאנושיותו, כתב ניצול השואה (האמנם ניצול? ואנו? ניצולים?) פאול צלאן אלגיה (קינה) שנקראת "לְזֵכֶר פּוֹל אלואר" (1955) אותה תרגם שמעון זנדבנק (2013: 39). לעתים השירה היא העד האחרון. לְזֵכֶר פּוֹל אלואר הַנַּח לַמֵּת בְּקִבְרוֹ אֶת הַמִּלִּים שֶׁדִּבֵּר כְּדֵי לִחְיוֹת. תֵּן אֶת רֹאשׁוֹ בְּחֵיקָן, תֵּן וְיָחוּ

אישה יושבת בחדר, סביבה יושבים 30 א.נשים נוספים, הם מקשיבים יחד להרצאה. לפתע האישה מבחינה בעשן סמיך הנכנס לתוך החדר ומאיים למלא את החלל כולו. היא מסתכלת סביבה, יתר האנשים ממשיכים להקשיב בקשב רב להרצאה, כאילו לא הבחינו בעשן. היא מרגישה אי נוחות, אך ממשיכה לשבת במקומה. בעוד דקות ספורות העשן ימלא את החדר כולו, וכולם יחנקו בו.  תיאור זה לקוח ממחקרי bystanders ("העומדים מן הצד") בפסיכולוגיה חברתית. אותה אישה לא יודעת שהיא נמצאת בסיטואציה מחקרית, ושכל יתר 30 הא.נשים, שנראים בדיוק כמ

במסגרת ערב משואות נפש 6.10.24 מיכה שטרית כתב (לאה שבת הלחינה ושלומי שבת שר): יהיה מה שיהיה, אני עוד אשנה, אני אגשים את חלומי. נושאי בשורה רעה, מכות או עוד גזירה - לא ישנו את מהותי. אני את והאל שלצידי עוד ננצח, לא בגלל הכח, רק בגלל הרוח הנושבת בגבי. בשיחה שקיימתי ממש לאחרונה, דיברתי על אבי, ואמרתי שרוחו הייתה נשברת אילו ראה מה שקורה לנו בשנה האחרונה. אבל אחרי מחשבה נוספת, אמרתי שבעצם, זה לבו שהיה נשבר, אבל רוחו לעולם לא הייתה נשברת. מאז אני חושבת על ההבדל בין הנפש לרוח. הבדל ש

עד מעבר לקו האופק - פרופ' מירב רוט אחת הילדות שחזרו מהשבי בעזה, בה טיפלנו במסגרת FLM – המערך האזרחי לטיפול ארוך טווח בחינם בנפגעי 7.10 – שתקה במשך כמה חודשים. ילדונת שותקת. עד שסוף סוף גילתה למטפלת שלה את הסוד הנורא - שהיא זאת שאשמה בכך שאבא שלה מת. "איך?" שאלה אותה המטפלת, והיא הסבירה שגילתה לשובים שלה בעזה מה שמו והם הלכו והרגו אותו. רק אז, כשהיא גילתה למטפלת את סודה המייסר, והשגוי כמובן, אפשר היה להתחיל לעזור לה. הסיפור שובר הלב הזה הוא אחד מתוך רבים כל כך...  ערכנו לאחרונ

פניה שלי לאחי היהודים מן הצד השני של המתרס הפוליטי – מתוך דברי במחאת כפר סבא בשבת האחרונה – 12.10.24 – מוצאי יום כיפור: אנחנו כאן עכשיו, רגע אחרי כל נדרי, ואני רוצה לפנות מכאן לאחי היהודים מן הצד השני של המתרס הפוליטי. אני בטוחה שגם בצד שלנו וגם בצד שלכם יש רוב מתון, ערכי וחפץ חיים. בלב אוהב של הנינה של הרב שלמה זלמן קליין, ואחרי הצום החילוני שלי שבו אני שותה מים, אני פונה אליכם עכשיו, כשהגוף עוד מרגיש כמה קשה היה לו לשאת את הצום יום אחד בלבד . ישנם 101 איש ואישה מבני עמנו (א

ערב טוב. האירוע שלנו נקרא "בין סליחה לתקווה". ובין סליחה לתקווה יש קשר הכרחי לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה פסיכולוגית. האפשרות לסליחה – בין אם לאחר או לעצמנו, לא רק משיבה לנו תקווה, אלא גם נובעת מן התקווה ותלויה בה. שכן בקשת הסליחה וגם מתן הסליחה, המחילה, מעידים על הראוי שנפקד אבל אפשרי. הם מעידים על כך שצריך היה להיות אחרת, ושאפשר שיהיה אחרת. אפשר לתקן. הסליחה הנמסרת והסליחה המתקבלת נובעות מן התיקון האפשרי ומובילות אל התיקון הממשי.  אך מה מבחינה פסיכולוגית מאפשר את בקשת

יום אחד הבן שלי חזר מהגן המאוד-תל אביבי שלו, הביט בי באכזבה, ודרש – "איפה האבא השני שלי??". כך גם אני, חוזרת בימים אלו מהעבודה הביתה, נופלת על הספה, ושואלת – איפה הצמיחה הפוסט-טראומטית שלי? כי צמיחה פוסט-טראומטית (PTG), כך למדתי, היא שינוי לטובה בעקבות משבר. היא כוללת מרכיבים כמו חיזוק החוסן אישי, העצמת הקשר לאנשים ולקהילה, הערכה מחודשת לכל הטוב שבהווה, חיבור למשמעות בחיים והתפתחות אישית למסלולים חדשים. אי אפשר לומר שזה לא קיים – רכשתי המון חברים חדשים (גם אם אני לא סגורה על

עד החטוף האחרון. מה זה אומר, עד החטוף האחרון? זה אומר – כולם כולל כולם חשובים. זה אומר, לכולם מגיע. מגיע כבוד, מגיעה הכרה, מגיע לחזור. זה אומר אחריות. זה אומר סולידריות. זה אומר חמלה ואהבה. זה אומר כל מה שהממשלה הזו שכחה, ואתם כאן להזכיר לה, כל שבת, וגם היום. ערב טוב, תודה על ההזמנה. זו הפעם ה 24 שאני בעיר הזאת, קרית גת, ואני יודעת את זה, כי לפני שנתיים וחודשיים, נקשר קשר של אחריות וסולידריות וגם אהבה בין שלוותה לקהילת ניר עוז. פגשנו אתכם ב 9 באוקטובר במלון ים סוף, וכשהגעתם ל

ובכן, בהחלט תנועה חברתית.  תנועה שבאה מדאגה באה מקשר אחד ראשון שניים שלושה שראו, התקרבו והסכימו וחשבו, עמוק ומיד, שהם לא יחידים שיבואו עוד, הרבה דומים נוספים. רעיון שהפיח רוח והחל לצעוד ברוחו שלו וברוח הבאים אליו  והופכים לקֵרבו. הדאגה יצרה מטרות: שלא לאבד נפשות, להציל. שלא לשקוט. לא להפנות מבט. שכֵּן. כֵּן להשמיע קול. כן לקרוא קריאה. כן לצאת, לעמוד, לדבר מהלב. לרתום. להזמין. להנחות.  לעמול ולפגוש ערכים. לעורר. להחזיר אנשים הביתה. להחזיר למדינה את פניה. לכונן את נפשה. להרגיע.

קורה כאן אירוע גדול, המדינה כולה, גם מי שלא מעורב וגם המון מעורבים, ומעורבים בנשמתם, מעורבים בחייהם, בנפשם, בכול מאודם.  קורה כאן אירוע והוא קורה וקורה זה שנתיים, ויותר משנתיים, יותר מעשור, יותר יותר מעשור. בשנתיים הללו האירוע הגיע לפיצוץ עצום. ההדף שלו ענק ואין אחד שלא ספג ממנו. רבים התרסקו. המון פצועים. כאב ודם ושכול. פציעות גוף ופציעות מוסר לרוב, ומוות, שכול. אֵבל גדול ומקיף. גם מי שלא איבד חי בתוך עננה של אבל ושכול. וכמעט אין מי שלא איבד או לא מכיר.  קורה כאן אירוע גדול.

מה כותבים בתקופה כזאת. מה ערכן של מילים. איך לתפוס את מה שקורה, ויותר מכך את מה שאיננו רואים ויודעים, במערכת מושגים מוכרת. ואיך בעזרת ערכים. ואיך בעזרת אמונה. עכשיו רע. ויהיה טוב. כן, יהיה טוב. אך בכוחו של מה. אולי מעצמו. מכוחו של הטוב. אם נאמין. אך אם נעשה. כי אם לא נעשה לא ישתנה. והמדרון איננו עוצר. האם לוותר. האם להניח למה שמשחית להשחית עוד יותר. הדעת נטרפת, יוצאת מכלל הרגליה. הלב הולם וזועק. של כולנו. אך לא, לא של כולם. לעולם נהיה מעטים. כוח הצדק, כוח התום. כוח הרוך שבנפש