יום אחד הבן שלי חזר מהגן המאוד-תל אביבי שלו, הביט בי באכזבה, ודרש – "איפה האבא השני שלי??". כך גם אני, חוזרת בימים אלו מהעבודה הביתה, נופלת על הספה, ושואלת – איפה הצמיחה הפוסט-טראומטית שלי? כי צמיחה פוסט-טראומטית (PTG), כך למדתי, היא שינוי לטובה בעקבות משבר. היא כוללת מרכיבים כמו חיזוק החוסן אישי, העצמת הקשר לאנשים ולקהילה, הערכה מחודשת לכל הטוב שבהווה, חיבור למשמעות בחיים והתפתחות אישית למסלולים חדשים. אי אפשר לומר שזה לא קיים – רכשתי המון חברים חדשים (גם אם אני לא סגורה על

עד החטוף האחרון. מה זה אומר, עד החטוף האחרון? זה אומר – כולם כולל כולם חשובים. זה אומר, לכולם מגיע. מגיע כבוד, מגיעה הכרה, מגיע לחזור. זה אומר אחריות. זה אומר סולידריות. זה אומר חמלה ואהבה. זה אומר כל מה שהממשלה הזו שכחה, ואתם כאן להזכיר לה, כל שבת, וגם היום. ערב טוב, תודה על ההזמנה. זו הפעם ה 24 שאני בעיר הזאת, קרית גת, ואני יודעת את זה, כי לפני שנתיים וחודשיים, נקשר קשר של אחריות וסולידריות וגם אהבה בין שלוותה לקהילת ניר עוז. פגשנו אתכם ב 9 באוקטובר במלון ים סוף, וכשהגעתם ל

ובכן, בהחלט תנועה חברתית.  תנועה שבאה מדאגה באה מקשר אחד ראשון שניים שלושה שראו, התקרבו והסכימו וחשבו, עמוק ומיד, שהם לא יחידים שיבואו עוד, הרבה דומים נוספים. רעיון שהפיח רוח והחל לצעוד ברוחו שלו וברוח הבאים אליו  והופכים לקֵרבו. הדאגה יצרה מטרות: שלא לאבד נפשות, להציל. שלא לשקוט. לא להפנות מבט. שכֵּן. כֵּן להשמיע קול. כן לקרוא קריאה. כן לצאת, לעמוד, לדבר מהלב. לרתום. להזמין. להנחות.  לעמול ולפגוש ערכים. לעורר. להחזיר אנשים הביתה. להחזיר למדינה את פניה. לכונן את נפשה. להרגיע.

קורה כאן אירוע גדול, המדינה כולה, גם מי שלא מעורב וגם המון מעורבים, ומעורבים בנשמתם, מעורבים בחייהם, בנפשם, בכול מאודם.  קורה כאן אירוע והוא קורה וקורה זה שנתיים, ויותר משנתיים, יותר מעשור, יותר יותר מעשור. בשנתיים הללו האירוע הגיע לפיצוץ עצום. ההדף שלו ענק ואין אחד שלא ספג ממנו. רבים התרסקו. המון פצועים. כאב ודם ושכול. פציעות גוף ופציעות מוסר לרוב, ומוות, שכול. אֵבל גדול ומקיף. גם מי שלא איבד חי בתוך עננה של אבל ושכול. וכמעט אין מי שלא איבד או לא מכיר.  קורה כאן אירוע גדול.

מה כותבים בתקופה כזאת. מה ערכן של מילים. איך לתפוס את מה שקורה, ויותר מכך את מה שאיננו רואים ויודעים, במערכת מושגים מוכרת. ואיך בעזרת ערכים. ואיך בעזרת אמונה. עכשיו רע. ויהיה טוב. כן, יהיה טוב. אך בכוחו של מה. אולי מעצמו. מכוחו של הטוב. אם נאמין. אך אם נעשה. כי אם לא נעשה לא ישתנה. והמדרון איננו עוצר. האם לוותר. האם להניח למה שמשחית להשחית עוד יותר. הדעת נטרפת, יוצאת מכלל הרגליה. הלב הולם וזועק. של כולנו. אך לא, לא של כולם. לעולם נהיה מעטים. כוח הצדק, כוח התום. כוח הרוך שבנפש

אֲנִי מְנַסֶּה לְרַכֵּךְ אֶת הַקָּשֶׁה לְהַרְגִּיעַ אֶת הַבִּי שֶׁבִּי לְהַשְׁתִּיק אֶת הַפָּגוּעַ אֶת הָרִי לִבְנוֹת לִי אִי וּלְהַתְחִיל לַחֲשֹׁב שֶׁלֹּא נִפְגַּעְתִּי שֶׁזִּכָּרוֹן סוֹפוֹ לְהִתְפּוֹגֵג זֶה קָשֶׁה הָרִי עוֹד מִתְגַּבֵּר הַזְּמַן בְּכָל זֹאת מַעֲמִיס מֵחֶבְיוֹנוֹ אֵין לְאָן לַחְמֹק הָרָצוֹן נָסוֹג, וּמְוַתֵּר זֶה אֲנִי שֶׁבִּי הַבִּי וְעוֹד כָּמוֹנִי בִּי וְרִי עוֹלִים מִן הַכִּכָּר בּוֹכִים וְעוֹד כָּמוֹנִי סִי וְגִי כָּמוֹנִי מִתְחַמְּקִים עוֹלִים וּמִתְרַ

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִכְתֹּב תִּינוֹק אֵיךְ אֶפְשָׁר תִּינוֹק בַּשֶּׁבִי מִי יוֹשֵׁב אִתּוֹ מִי מַשְׁכִּיב אוֹתוֹ לִישֹׁן מִי מַקְשִׁיב לְמִלְמוּלָיו מִי נוֹגֵעַ לוֹ בַּשֵּׁן הָרִאשׁוֹנָה אֵיךְ אֶפְשָׁר תִּינוֹק בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה אֵיךְ אֶפְשָׁר כּוֹכָב שֶׁמֵּת לִפְנֵי הֲמוֹן שְׁנוֹת אוֹר אֵיךְ כַּדּוּר הָאָרֶץ עוֹד אֵיךְ תִּינוֹק יַכִּיר חִיּוּךְ 6.10.2024 שבתאי