מחשבות על חג פסח משונה

האם נחגוג את חג החירות במקלט? ואם כן, על איזו חירות ועל איזה מקלט אנחנו מדברים?

למחרת ליל הסדר, אני עוברת לדירה עם ממ"ד (המוביל ואדים: זה חג? מכיר רק נובי גוד. משאית חמישי שבע בבוקר). בשבוע שעבר החלטתי שאי אפשר יותר לרוץ כמו עכבר שיכור למקלט הציבורי, או להסתובב עם שמיכה ברחובות תל אביב, בין חברים נדיבים למשפחה חמה. מצאתי מתווכת סימפטית, קבעתי לראות שתי דירות בשכונה (שלוש, אבל אחת נתפסה בשעתיים שחלפו עד לפגישה, השוק חם לדירות ארבעה חדרים עם ממ"ד), ולקחתי את הראשונה. יש שיאמרו – אפיזודה היפומאנית של חוסר שינה (מאנית היתה כנראה לקנות את הדירה), ויש שיאמרו – חירות.

בתוך כל מצב שנכפה עלינו, יש לנו חירות. זה קשה (האריזה והפריקה לפניי, ומי ידע שיש כל כך הרבה חשבונות להעביר) וזה מפחיד. אולי אני עושה טעות, אולי (הלוואי) המלחמה תסתיים מחר, ואני אשאר עם כאב ראש, שכירות כפולה וילדים כועסים. לא סתם מתמקדת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית בקושי להתמודד עם חירות: ההבנה שהחופש לעצב את חיינו מגיע עם האחריות לבחירות שעשינו, וכמה חרדה זה מעורר. אפשר להבין את הפיתוי להסתמך על מנהיג חזק (נגיד) שהכל נהיה בדברו, או על אמונה שהכל נקבע מלמעלה. אפשר, אבל אז נמשיך לרוץ למקלטים. איכשהו, אני מהמרת שהסדרה "עם כלביא", שהתחילה בעונה ראשונה לא רעה ומתדרדרת במהירות בעונה השנייה, תמשיך גם לעונה 3 ו 4. יש שם מספיק אינטרסים למפיקים, ואף אחד מהם לא קשור לצופים, או שאולי אנחנו יותר דומים לניצבים, אותם המונים בסצינות הקרב המפוארות שבורחים מההפצצות. מעדיפה לצפות בסדרה מהממ"ד החדש שלי, תודה.

אז אני מתחילה לארוז, ומוצאת את הגדת החירות, שהוציא מטה משפחות החטופים בדיוק לפני שנה. אני כמעט בוכה כשאני קוראת את דבריו של דני מירן בעמוד הראשון: "תפילתנו...(ש)נוכל לומר בלב שקט: הלילה הזה כולנו מסובים, הלילה הזה אין חטופים בעזה". שהחיינו וקיימנו. ותמיד זוכרת את כל מי שלא חזר, ושוב כמעט בוכה. אני מתיישבת על הארגז ומדפדפת, מגיעה לסיפור של ארבעה בנים. האמת, אף פעם לא הבנתי אותו (לא שאני סגורה על כל השאר), אבל אני עושה לעצמי מדרש, כמו פירוש חלומות: חכם, זה הראש. להתנהג בשכל, להשמע להנחיות, להבין שהסיכוי מזערי. וגם - קרקוע קוגניטיבי, שיחות הרגעה עם מטופלים, ועל הדרך עם עצמי. רשע – זה היצרים. יש בכולנו בן רשע – קנאה, צרות עין (הם נהנים בלונדון! איך התקמבן על ממ"ד שהוא חדר שינה!), קורבנות, תוקפנות, נקמה. כולם היו בניי, וזה בסדר. תם – זו התקווה. אומרים לי שאני נאיבית, אבל המציאות מוכיחה אחרת. הבן הרשע מדבר על הכחדת עמלק ונצחון מוחלט, והתם על עלה של זית. והנה, מצרים מההגדה, זאת של הפריקוול, עדיין מעבר לגבול, והוא שקט כבר 50 שנה. בין הרשע לתם, אני בוחרת בשלום. ושאינו יודע לשאול, - הוא האנטי תזה של הגבריאדה בפאנלים של החדשות. בואו נודה שאנחנו לא יודעים הכל. גם לא מה שעובר על הצד השני. גם לא מה יהיה. ואם כך – אז גם יכול להיות טוב, לא?

אני ממשיכה לקרוא, בעיקר את הטקסטים של השבים והמשפחות, ומגיעה לדברים של נעמה לוי: "כשהיה לי קשה ונמאס בשבי, אמרתי לעצמי,שנכון שלנעמה של עכשיו נמאס, אבל אני חייבת לחשוב על נעמה העתידית ועל כך שאם אני לא אוותר, נעמה העתידית שתחזור הביתה כל כך תשמח, ותודה לנעמה של עכשיו על שלא ויתרה". איזו בחורה. איזה בית גידול היה לה בוודאי, ואלו כוחות נפש.

כולנו, להבדיל, אני של עכשיו. אני שקשה ונמאס. כל כך קשה, וכל כך נמאס. אבל כולנו גם אני העתידי. אני שכל כך ישמח – שלא ויתר על הבטחון של הילדים. שלא ויתר על מדינה דמוקרטית ושפויה. שלא ויתר על שלום. ונודה לעצמנו על המאבק – זה היומיומי של השרדות, וזה הרחב יותר – על עתיד המדינה.

ומסיימת בדבריה של מירב לשם גונן, אמה של רומי: "מה נגיד לילדים של הילדים שלנו, כשנספר להם על ה-7 באוקטובר" [ואני מוסיפה – ועל ההפיכה המשטרית, ועל שאגת הארי]...מה יהיה ההיגד החזק ביותר שנגיד להם? האם נדבר על אפלה, או על יציאה מאפלה לאור גדול? על שבויים, או על חירות ויציאה לחופשי? האם נדבר על כעס ומלחמות אחים, או על גאולת הנפש והגוף ואהבת האדם בעם ישראל?...האהבה בינינו ואהבת האדם והערבות ההדדית...-הם המעלה שבזכותה יצאנו לחופשי".

מצאו לכם מקלט, מלאו אותו באנשים אוהבים, והלחמו מתוכו על החירות.

חג שמח.

ד"ר דפנה שפט 26-3-26