רק בגלל הרוח

במסגרת ערב משואות נפש 6.10.24

מיכה שטרית כתב (לאה שבת הלחינה ושלומי שבת שר):

יהיה מה שיהיה, אני עוד אשנה, אני אגשים את חלומי. נושאי בשורה רעה, מכות או עוד גזירה - לא ישנו את מהותי. אני את והאל שלצידי עוד ננצח, לא בגלל הכח, רק בגלל הרוח הנושבת בגבי.

בשיחה שקיימתי ממש לאחרונה, דיברתי על אבי, ואמרתי שרוחו הייתה נשברת אילו ראה מה שקורה לנו בשנה האחרונה. אבל אחרי מחשבה נוספת, אמרתי שבעצם, זה לבו שהיה נשבר, אבל רוחו לעולם לא הייתה נשברת. מאז אני חושבת על ההבדל בין הנפש לרוח. הבדל שדומני שכולנו חווים השנה באופן עמוק, כשברגעים רבים הנפש מתפרקת מכאב אבל הרוח מחזיקה אותה, וברגעים אחרים, כשמשב הרוח נפקד ואנחנו חשים בודדים כאילו יד נעלמה עזבה את כף היד הקטנה והמפוחדת שלנו. הרוח מתקיימת מעבר למציאות. היא משרטטת את הפוטנציאל. את הנכון. את מה שעלינו לדמיין עד שנהפוך אותו למציאות חדשה, אחרת. הרוח מחברת אותנו בחירות אקזיסטנציאליסטית לאמות מידה אנושיות שאינן תלויות זמן ומצב. ויקטור פרנקל צועד בשלג באושוויץ ולבו רחב כשהוא מבין שהאהבה אינה תלויה בנסיבות, אפילו לא בשאלה אם אשתו בין החיים או לא. 

בעבודתי עם קהילת בארי, עם מטה משפחות החטופים, עם חמניות – ארגון היתומים האזרחי, עם מטפלי ומטופלי FLM - הארגון לטיפול ארוך טווח בחינם של המכונים הפסיכואנליטיים שעובד עם משפחות הנרצחים, עם משפחות החטופים ואפילו עם פדויי השבי עצמם, אני נפעמת פעם אחר פעם לשמוע כיצד הרוח מגנה עליהם מפני הנפש המבקשת לחדול. אפילו בתנאי השבי, החיבור לאהבה שהיא מעבר לנסיבות ולאמות המידה שחוּללו במציאות אך נשמרות כמצפן בעולמם הפנימי ומאפשרות להם לדעת מהו אדם ואת מה הם מבקשים לשמר עבור עצמם ועבור אהוביהם שמצפים לשובם – איפשר להם להחזיק מעמד ולדעת למה הם מחכים. הם וכל המטופלים שלנו מורי הרוח שלי, ואיתם גם כל השותפים שלי שנמצאים כאן הערב, שמלמדים אותנו יום יום על תעצומות הרוח האנושית שחורגות הרבה מעבר למה שאי פעם ידענו. הם אמורים להוות לנו כהשראה כעת, כיחידים וכחברה. אנחנו מצויים במציאות טראומטית מתמשכת ובמשבר פנימי חריף, אבל פעמוני הרוח תלויים כמגדלור מנצנץ שמראה לנו את הכיוון מבלי להיות תלויים בהתנהגות של אויב או של ממשלה או של שום גורם באשר הוא. הכאב העצום שאנחנו חווים הוא נוכח הפער בין אמות המידה של הרוח – על הראוי והנכון והיפה – לבין המציאות שמביישת את פני הרוח בהיפוכם של אלה בכל כך הרבה מישורים. אבל אין לנו אלא את הרוח כדי לשמור על הנפש מנטיותיה להידבק ולקרוס אל האפשרויות הפרימיטיביות והמסוכנות של הנפש. זוהי גם הדרך של הרוח לסמן מהן המלחמות שאסור להפסיק להילחם. מהו החוזה שיש לקיים ללא פשרות. מהו התיקון ההכרחי שבלעדיו לא נוכל להירפא. וגם על מה עלינו לעשות חשבון נפש, כולל העלאה על נס, דווקא עכשיו, של רעיונות שהרוח האנושית מקדשת בעוד הנפש האנושית מפחדת להתמסר להם, כמו שלום, שכנות, פיוס, פשרה, שבלעדיהם לעולם לא נגיע למחוז חפצנו כחברה וכעם.

לסיום, חשבתי לקראת הערב הזה על הרגע ההוא, אחרי שנפשו של משה רבנו שברה את לוחות הברית בזעם ולפני שהוא כתב אותם מחדש. שבירת הלוחות הייתה להזדמנות לחשבון נפש מחודש על מנת להתייצב מול השעה הגורלית ולבחור איזו רוח תפעם בה ותכריע את הדרך כולה. זו לא רק זכותנו. זו חובתנו. וצו הרוח הראשון שאיתו אבקש לסיים את משואת הנפש, ולבטא את משאת הנפש והרוח שלי, הוא שובם של החטופים. השבת החטופים היא צו השעה המכריע ביותר לא רק משום שהרוח לא יכולה לשאת הפקרה של אף אדם לגורלו, אלא גם משום שחיים בעולם שיכול להפקיר רוחו של אדם אחד לגורלו הם חיים לא ראויים עבור כולם.