נאום מחאה הרצליה – 30.11.24

עד מעבר לקו האופק - פרופ' מירב רוט

אחת הילדות שחזרו מהשבי בעזה, בה טיפלנו במסגרת FLM – המערך האזרחי לטיפול ארוך טווח בחינם בנפגעי 7.10 – שתקה במשך כמה חודשים. ילדונת שותקת. עד שסוף סוף גילתה למטפלת שלה את הסוד הנורא - שהיא זאת שאשמה בכך שאבא שלה מת. "איך?" שאלה אותה המטפלת, והיא הסבירה שגילתה לשובים שלה בעזה מה שמו והם הלכו והרגו אותו. רק אז, כשהיא גילתה למטפלת את סודה המייסר, והשגוי כמובן, אפשר היה להתחיל לעזור לה. הסיפור שובר הלב הזה הוא אחד מתוך רבים כל כך...  ערכנו לאחרונה תיעוד (שמתפרסם בימים אלה בכתב העת Psychoanalytic Inquiry) של ממצאים נפשיים קשים ביותר שאפיינו את המטופלים שלנו ששבו מעזה – ניתוק (דיסוציאציה) חריף, חוסר התמצאות בזמן ובמרחב, בלבול, חרדות, דיכאון, התקפי זעם, הפרעות שינה. ממצאים שנמצאים בהלימה לממצאים הגופניים המזעזעים שנתגלו אצלם – פגיעות במערכת העיכול, הלב, מצוקה נשימתית, דלדול שרירים ועוד. זה אצל אלה שיצאו אחרי 50 יום. אלה שעדיין בשבי, נמצאים שם כבר כמעט פי עשרה מהזמן, מה שאומר שהם במצב גרוע פי עשר ובלי ספק בסכנת חיים מיידית וזה בהול להוציא אותם. בהול. 

ובמקום שממשלת ישראל תרגיש מבוישת, אשמה, מכה על חטא, חברי הממשלה תוקפים את משפחות החטופים, ונשאלת השאלה למה. אציע לכם את הפירוש הפסיכולוגי שלי: הם תוקפים אותם ומגרשים אותם מכל ועדה וכל מפגש, כי הם פועלים עליהם כמו מראה. ובדיוק כך גם אנחנו פועלים עליהם. כשחברי הממשלה מביטים בהם או בנו, הם רואים השתקפות של כישלון עצום שנובע מרשלנות, זחיחות וערלות לב חסרות תקדים. אתמול כתב העיתונאי אמיר בן דוד: "יוהרה היא כמו קרינה גרעינית הדולפת מכור פגום. היא מתפשטת מלב הכור, מרעילה את הסביבה במעגלים הולכים ומתרחבים, ומחלישה ומקצרת את חייו של כל מי שבא עימה במגע". סוף ציטוט. יוהרה היא אחותם התאומה של העיוורון והאדישות. אנחנו כאן בכיכר בהרצליה – משקפים את חטא היוהרה שלהם, ותוצאותיו האיומות. לכן הם מנסים לגרום לנו למה שאנחנו מכנים בפסיכולוגיה "חוסר אונים נרכש" – התופעה הזאת אומרת דבר פשוט: אנחנו רגילים שיש הלימה בין המאמץ שלנו לתוצאות מעשינו. אנחנו זועקים כבר 421 ימים למען שחרור החטופים וסיום המלחמה בעזה והם מגחכים לנו בפרצוף, מתעלמים וממשיכים בשחיתות ובהפיכה המשטרית ובטרפוד הסדרה מתבקשת בעזה והשבת החטופים, וזה עלול לגרום לנו להתייאש, לשים שמיכה על הראש ולבקש שיעירו אותנו כשכל זה ייגמר. אבל זאת בדיוק התוכנית של הממשלה שלנו: לשחוק את כוח ההתנגדות שלנו. לתת לנו תחושה שאנחנו אויר. מגוחכים. לא נשמעים. בעוד שהאמת היא, שהזעם שלהם, הבוז שלהם, הבהילות החקיקתית שלהם, הם בדיוק ההוכחה לכך שהמאמץ שלנו נושא פרי. אל תתבלבלו לרגע. חברי הממשלה והעומד בראשם לא סתם תוקפים אותנו כל כך. הם תוקפים אותנו כי אנחנו משקפים להם את הראוי (זה שבראי), וכי המאמץ שלנו כן משנה. מאוד משנה. שינויים לא קורים בבת אחת. אנחנו סודקים את המבנה כל יום עוד קצת. כל שינוי גיאולוגי בטבע קורה ככה – שחיקה של עוד קצת ועוד קצת עד ששומעים את צליל השינוי. תפקידנו לעמוד בפרץ. לא לוותר. לזה אני קוראת בריאות נפש פוליטית. בריאות נפש פוליטית קובעת את סדר יומה. היא מבינה שאנחנו מופקדים על הטוב בחיינו. הוא לא יגיע מעצמו. ההתייצבות המוחלטת, העיקשת, הנחרצת, בתפקיד סוכני הטוב בחיים שלנו בתקופה הטראומטית הזאת היא מצילת חיים, לא פחות. היא מציבה אלטרנטיבה. היא משמרת ערכים, אמונות, יחסים, זיכרונות. לא מפקירה אותם למציאות אלא יוצרת מציאות. זוהי מנהיגות נפשית. היא נמדדת בזכות לבחור מה חשוב בעיני, ולפעול למען הערכים והמטרות שלי. לא נסכים שיסגרו את ערוץ החמלה שלנו, ערוץ הכוח שלנו, ערוץ האתיקה, את אופק האור והתקווה שלנו. 

אתם יודעים מה זה אופק? אופק הוא לא גבול היכולת. בדקתי במילון: אופק הוא גבול הראייה. קו האופק הוא המקום האחרון אליו העין מגיעה. ותפקידנו לצעוד את כל הדרך עד מעבר לקו האופק השחור הנראה לעין כרגע, כלומר מעבר לשחיתות, לאבדן הערכים והדרך, לערלות הלב, להפקרת החטופים והחיילים. 

אסור לנו להישחק ואסור לנו להשתתק. עלינו לחלום על מה שאנחנו רוצים לראות מעבר לקו האופק הנוכחי ולפעול למענו בכול התעוזה ובכול הכוח. אני מדמיינת, ותדמיינו ביחד איתי: אני מדמיינת מעבר לקו האופק ממשלה מתונה, שפויה, שתפעל למעננו! אני מדמיינת את ההסדר המדיני בסיוע מדינות האזור המתונות שיוביל לסוף המלחמה, ובאופק הרחוק מי ייתן ונצליח לבסס למען ילדינו שלום בשכונה האלימה והמדממת שלנו. כן, כן, שלום! זה שעדיף על מלחמה! איך ומתי זו הפכה מילה מגונה? עד כמה משובש הפך עולמנו? שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי עליון. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו – תפילה שאומרים בסיום כל קדיש, בתפילת העמידה, בסיום ברכת המזון. אנחנו יכולים להגיע לשם! אנחנו המונים. המונים. הסקרים לטובתנו. האמת לצידנו. אמות המידה המוסריות איתנו. לא נוותר עד שנשיב לידינו את המדינה האהובה שלנו. 

אבל קודם לכל זה – נשיב לכאן את כולם ואת כולן. אל תקנו את האגדה שכולם מתים. עוד מניפולציה אכזרית כדי לרפות את ידינו. ידוע למודיעין על קבוצה שלמה של חטופים שנמצאים בחיים. והם עייפים, הם חולים, הם רוצים להיזכר איך יושבים על כורסא, איזה ריח יש לשמפו, איך פורסים לחם. אני מדמיינת אותם חוזרים, ונזכרים איך נשמע הקול הטבעי הזה שמקבל אותם ב"היי" כשהם נכנסים הביתה. נזכרים איך זה מרגיש כשמניחים ראש על כרית. 

נצעד למענם עד מעבר לקו האופק. עד שישובו. עד שנשוב גם אנחנו. עד שנשוב לזהות את פנינו במראה.