חיים ומוות ביד הלשון

המאבק להשבת החטופים ולהשבת השפיות – 

חיים ומוות ביד הלשון  

כולנו יודעים עד כמה השפה שבה אנחנו משתמשים משפיעה על צורת החשיבה שלנו. להלן כמה נושאים שכדאי להיות מודעים להם, בשיח אודות 59 החטופים והחטופות שנמצאים עדיין בגיהינום החמאס, ויכולים היו להיות בבית מזמן – כולם יחד, בפעימה אחת. 

"חטוף אינו מקצוע" 

חטופים/ חטופינו – מצד אחד, חשוב שנושא החטופים יהיה כל הזמן בראש סדר היום הציבורי-תקשורתי. מצד שני, השימוש התכוף במושג "חטופים", ועל אחת כמה וכמה ההטיה "חטופינו" – מייצרים נירמול של המצב, כאילו יש תפקיד כזה להיות "חטוף"; כאילו "חטוף" הוא זהות (אזרחינו; חיילינו > חטופינו). 

כדאי להימנע משימוש ב"חטוף"/"חטופים" כזהות; במקום זאת – לדבר על אזרחים שנחטפו, בני אדם שנחטפו, חיילים שנחטפו; "אלון אהל, הפסנתרן המחונן, החטוף בידי החמאס בעזה" (ולא: "החטוף אלון אהל"). 

במקביל, להרבות ככל האפשר להשתמש בשמותיהם המלאים של האזרחים והחיילים שנחטפו, לספר את סיפוריהם האישיים המפורטים, להתייחס לכל אחד ואחת מהםן כאדם עם מכלול קשרים בין-אישיים, עיסוקים, תחביבים, בני משפחה. לא לשתף פעולה עם תפיסת "החטופים כפוסטרים". בנוסף, חייבים לזכור שאף אחד מהם לא נראה כיום כפי שנראה בתמונות המוכרות לנו מהכיכר. עברה עליהם שנה וחצי כמעט של ייסורי גיהינום, כל רגע ורגע! חייבים להוציא אותם משם. 

"בני אדם לא סופרים ב-ק"ג" 

שימו לב: בשום מקרה לא להתייחס באופן כמותי לנושא החטופים. "רוב החטופים"; "מחצית מהחטופים"; "החזרנו שני שליש"; "חלק בחיים". כל אדם ואדם הוא עולם ומלואו. ברגע זה יש שם 59 עולמות! כל אחד ואחת חייבים לחזור.  

אין "מסחר" בבני אדם

חשוב להימנע משימוש במושג "עסקת חטופים", ולהחליפו ב"הסכם מדיני להשבת החטופים" או "מתווה להשבת החטופים". עסקה משדרת עניין מסחרי, מדגישה את נושא המחיר; עסקה ניתן לבצע או שלא לבצע; הסכם מייצג את החובה המוסרית; החובה לפעול בכיוון אחד ברור – זה חלק מהחוזה הבסיסי בין המדינה לבין אזרחיה. 

"מאבק משפחות החטופים" – מיתוג בעייתי שגורם לצמצום היקף המאבק

אין ספק שהמשפחות שיקיריהן נחטפו נאבקות למען השבתם הביתה. זה מובן מאליו. מובן גם שכאשר אנחנו יוצאים למרחב הציבורי להיאבק למען השבת החטופים – אנחנו מפגינים סולידריות עם המשפחות, וזה חשוב מאוד. עם זאת, חשוב לומר שמיתוג המאבק כ-"מאבק משפחות החטופים" גורם לצמצום היקף המאבק. באופן העמוק ביותר, המאבק אינו של "משפחות החטופים" – זהו מאבק של עם שלם, על ערכי היסוד של מדינת ישראל. הגדרת המאבק כ"מאבק משפחות החטופים" – מצמצמת את היקפו, והופכת את ה"סולידריות" למודל של "ניחום אבלים" – אני מגיעה להשתתף בצערן של המשפחות, וחוזרת בחזרה לחיי השגרתיים. 

יש להחליף את Bring THEM Home ב-  Bring US Home. 

רק ההבנה שמדובר במאבק של החברה הישראלית כולה, על צביונה ועל המשך קיומה; הבנה שהשבת החטופים היא האקט הראשון והדחוף ביותר שיש לבצע, כמפתח להחלמת החברה הישראלית, ויציאה מהמשבר המתמשך שבו היא נתונה – רק בדרך זו נוכל להגדיל משמעותית את היקף המאבק הציבורי להשבתם. 

שימו לב שהשבת החטופים + סיום המלחמה – זה רצון העם, וזה גם המפתח לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית. הכול קשור בכול. 

הנכחה של המאבק על ידי סיכת פרפר צהובה, דיסקית, סרט צהוב על התיק, צמיד על היד, תמונת פרופיל בווטסאפ, דגל צהוב לרכב וכדומה – חשובה ומשמעותית מאוד! 

"להחזיר חטופים" – זה לא מספיק; צריך להחזיר אותם בחיים. 

כשאנחנו מדברים על האזרחים/חיילים שנחטפו חשוב להנכיח ללא הרף את הסבל המתמשך והבלתי נסבל, בכל רגע נתון, ואת סכנת החיים המיידית והחמורה שבה הם נתונים, ברגע זה ממש. לא להסתפק באמירה של "גורמים בכירים" – "נחזיר את כולם". המחויבות היא החזרתם בחיים (!), בהסכם מדיני, מהר ככל האפשר. הפסקת הסבל הבלתי נסבל שלהם, של בני משפחותיהם ושל העם כולו. מדובר בסכנת מוות ובהצלת חיים. החללים עלולים להיעלם, ככל שעובר הזמן. עלינו להעביר שוב ושוב את המסר: לחץ צבאי לא מחזיר חטופים, אלא גורם למותם, ולהרג מיותר של חיילי צה"ל.

לא לדבר על חטופים מתים או על גופות חטופים – לדבר על חללים. 

יש בעזה חטופים-חללים. את החללים החטופים חובה להשיב, מהר ככל האפשר, כדי לאפשר למשפחותיהם (ולכולנו) סגירת מעגל, קבורה ראויה, הפיכת האובדן מ"אובדן עמום" לאובדן חלוט שמאפשר להתאבל באופן ראוי. רק קבורה ראויה תאפשר למשפחות להמשיך לחיות, ולעבד את האבל באופן מלא ושלם.  

לחבר את הנקודות

הפקרת החטופים היא בחירה מודעת של ממשלת ישראל להפקיר/ להקריב את 59 האנשים היקרים שנחטפו – עבור המשך המלחמה, כחלק מהפיכה משטרית-דתית-משיחית שמתרחשת מאז ינואר 23, ותוך ריסוק יסודות הדמוקרטיה הישראלית. 

כל זאת, בניגוד מוחלט לרצון העם, שלפי כל סקר אפשרי – כ- 70-80 אחוזים ממנו מעוניינים בהשבת החטופים-כולם וסיום המלחמה. 

41 בני אדם, לפחות, נחטפו בחיים – ונרצחו בשבי. את כולם אפשר היה להשיב בחיים בהסכם מדיני. זו מדיניות של ממשלה שבחרה להקריב אותם, ולא להשיב אותם, כחלק מריסוק הדמוקרטיה הישראלית. 

למרבה הזוועה, האסון המחריד הזה משנה את כולנו; אנחנו הופכים להיות אנשים פחות טובים, פחות רגישים; רמת הערבות ההדדית בחברה מתערערת; יש סכנה של ממש לשלומם ולבריאות נפשם של ילדים בישראל, שגדלים בצל האסון הבלתי נתפס הזה, ועלולים לחשוב שזהו מצב "נורמלי". בנוסף, אנחנו – וחיילי צה"ל – חווים פציעה מוסרית, נוכח העובדה שהממשלה אינה פועלת בהתאם לערכים שחונכנו עליהם: ערבות הדדית, לא משאירים פצועים בשטח, ערך חיי אדם, מצוות פדיון שבויים. 

נמשיך להיאבק עד שכולם יוחזרו, כל ה-59, יחד, בפעימה אחת. עד פסח כולם יכולים להיות בבית – כולנו יכולים לצאת לחופשי! 

להזמנת הרצאות/מפגשים: freeusnow.co.il

לתמיכה ב״בואו״:https://did.li/Freeusnow