אירוע "בין סליחה לתקווה" – עלמא – 13.10.24

ערב טוב. האירוע שלנו נקרא "בין סליחה לתקווה". ובין סליחה לתקווה יש קשר הכרחי לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה פסיכולוגית. האפשרות לסליחה – בין אם לאחר או לעצמנו, לא רק משיבה לנו תקווה, אלא גם נובעת מן התקווה ותלויה בה. שכן בקשת הסליחה וגם מתן הסליחה, המחילה, מעידים על הראוי שנפקד אבל אפשרי. הם מעידים על כך שצריך היה להיות אחרת, ושאפשר שיהיה אחרת. אפשר לתקן. הסליחה הנמסרת והסליחה המתקבלת נובעות מן התיקון האפשרי ומובילות אל התיקון הממשי. 

אך מה מבחינה פסיכולוגית מאפשר את בקשת הסליחה ואת האפשרות למחול? ממשיכתו של פרויד, הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, טענה שהתפתחות נפשית כרוכה במעבר מן הנטייה הפרימיטיבית של הנפש לפצל את העולם שלנו לטובים ורעים, ולהשליך את כל הרע על האחר ולייחס את כל הטוב לעצמי, לעבר ההבנה שגם אני וגם זולתי דמויות עגולות – גם טובות וגם רעות. הסליחה כרוכה במעבר מכתב האישום על העוול הקונקרטי, משל הוא מעיד שהאחר תוקפן בלבד ואני קורבן בלבד, לתהליך אֶבל שאינו על העוול עצמו, אלא על טבעה של האנושיות באשר היא, שתמיד כוללת את פוטנציאל העוול. במילים אחרות, הסליחה מבטאת את הפער המתמיד בין מה שדנה אמיר חברתי מכנה "האני האקטואלי" ו"האני האפשרי". 

מבקש הסליחה אינו מבקש אם כן רק מחילה על העוול. הוא מבקש שישובו לראותו גם באורם של חלקים נוספים בנפשו וברוחו שנפקדו מרגע העוול. הוא מבקש מחילה כדי להיחלץ מן הזיהוי בינו לבין העוול. הוא רוצה לקבל הזדמנות נוספת כאדם עכשיו, ובמובן עמוק גם בדיעבד. ובאופן משלים, גם הסולח מתבקש לחרוג אל מעבר לאני הנפגע שלו. היכולת לחוש את הפוטנציאל הגלום בי ובאחר מהווה כוח מרפא גם עבורי וגם עבור האחר. הוא לא נובע מבקשת הסליחה, אלא ממציאת הסליחה ככוח שנובע מתוך הסולח, מתוך הכמיהה הרוחנית שלו לתיקון של האנושי באשר הוא. במילותיו של דרידה: "סליחה טהורה או ללא תנאי, חייבת להיות אירוע או מעשה של חסד, שאי אפשר לצוות עליו."

והצצה לתובנה מקראית שמטילה על כך אור נוסף. אחד הסיפורים הפרדיגמטיים על שבר ותיקון בספרות העולם, הוא סיפור שבירת לוחות הברית. הוא כולל שלשה אובדני עשתונות ושלוש סליחות. אבדן העשתונות הראשון הוא של העם ואהרן, שכאשר משה מבושש לבוא מאבדים את כוח עמידותם ומקימים את עגל הזהב. אבדן העשתונות השני הוא של אלהים שאומר למשה בתגובה:.  י ... הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; ומשה מפציר בו להירגע מזעפו ולסלוח להם. ואבדן העשתונות השלישי הוא של משה עצמו, שבתורו, מראהו של עגל הזהב מעביר אותו על דעתו והוא שובר את הלוחות שעליהם כתוב "מכתב אלהים המה". הפעם אלהים הוא שמציע לו אפשרות תיקון באומרו:  בראשית כד' א ... פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי [כתבת], עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. 

ספר הספרים מציע הזדמנות שניה.

וכאן חלה תפנית מעניינת, דקדוקית, רטורית, בגיבור המקראי שלנו, והוא עובר לדבר על החטאים בגוף ראשון:

ד וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֹתוֹ; וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם; ...  ח וַיְמַהֵר, מֹשֶׁה; וַיִּקֹּד אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ.  ט וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ:  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.  י [ואלהים מתרצה] וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת...

משה מבקש על העם פעמיים. פעם אחת, לפני שהוא עצמו מאבד עשתונות, ובפעם השניה, אחרי שבירת הלוחות. ורק לאחר שגם הוא איבד את עשתונותיו, הוא עובר מלבקש בגוף שלישי עבור האחרים שחטאו – "לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" לבקש בגוף ראשון רבים: "וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ". הוא לא מוציא את עצמו מהמשוואה הפעם. הוא מבקש מחילה ותיקון שכוללים גם אותו בתוכם. 

היום, שנה אחרי טבח השבעה באוקטובר, אסייג ואומר, שבמצבים מסויימים נתונה לנו גם הזכות האנושית שלא לסלוח. ישנם מצבים עליהם אין סליחה, אין מחילה, אין כפרה. אבל דווקא במצבים אלה, חשוב לנו לזכור שכל עוד משה ראה את מקור כל השבר בחוץ, הוא היה מועד לפורענות גדולה בעצמו. לא נסלח, אבל נלמד מן העוולות ממה לעולם נצטרך להישמר כבני אדם, וגם מה כבר עתה עלינו לתקן. על מנת להימנע מן ההידבקות ברוח אויבינו, עלינו להישמר מפשעי שנאה ונקם, אבדן צלם וערלות לב כלפי מותם של חפים מפשע בארצנו וגם בארצות אויבינו. וכדי להירפא מן הפצעים עלינו להיות אלה שלוקחים אחריות על המחדלים שלנו. שמספרים את הסיפור שלנו בגוף ראשון רבים. סיפור שבירת הלוחות מלמד שרק מתוך כך, נוכל לתקן. 

פרויד דיבר על הטראומה כמתפענחת בדיעבד. כמוה, גם התיקון מתאפשר בדיעבד. התקווה שולחת קרניים לעָבר, אל העוול, ודרך אפשרות הסליחה, היא משיבה לאדם, וגם לעם, את פניו. היא גם שולחת קרניים לעתיד שבו בעקבות לקיחת האחריות יכול כל אדם ויכולה כל חברה להתרחב אל מלוא הפוטנציאל הטמון בהם, ולהתחיל במלאכת התיקון.

ולבסוף, אצטט את רייצ'ל, אמו של החטוף הירש גולדברג שנרצח בשבי חמאס, שאמרה: יש לנו 101 הזדמנויות לתשובה. מי ייתן ונשכיל לקחת אחריות ולתקן. ונשיב אותם אלינו, ואותנו אל עצמנו.