על צמיחה ונבילה פוסט טראומטים

יום אחד הבן שלי חזר מהגן המאוד-תל אביבי שלו, הביט בי באכזבה, ודרש – "איפה האבא השני שלי??". כך גם אני, חוזרת בימים אלו מהעבודה הביתה, נופלת על הספה, ושואלת – איפה הצמיחה הפוסט-טראומטית שלי?

כי צמיחה פוסט-טראומטית (PTG), כך למדתי, היא שינוי לטובה בעקבות משבר. היא כוללת מרכיבים כמו חיזוק החוסן אישי, העצמת הקשר לאנשים ולקהילה, הערכה מחודשת לכל הטוב שבהווה, חיבור למשמעות בחיים והתפתחות אישית למסלולים חדשים. אי אפשר לומר שזה לא קיים – רכשתי המון חברים חדשים (גם אם אני לא סגורה על השמות של כולם), אני גאה במידה בחלקי במאבק, חופש ואוויר אינם מובנים לי יותר מאליהם, ואני בהירה מכפי שהייתי אי פעם לגבי הערכים החשובים לי. פשוט, הקשר בין הגדרת הגג של "שינוי לטובה" לבין הדכדוך-בואך-עצב עמוק שאני חשה כרגע, הוא רופף לכל

היותר.

בימים אלו אני כל כך עייפה. באחת מהשתלמויות הזום הרבות שהשתתפתי בהן באוקטובר-נובמבר 2023 (עוד צמיחה כנראה), למדנו על הפרעות שינה. מסתבר שצריך להבדיל בין עייפות fatigue, שהיא לאות של הגוף והנפש, לבין ישנוניות, שאז נעצמות העיניים וכדאי לנסות להרדם. אז אני עייפה. אפילו מותשת. בכל זאת, רצנו עכשיו מרתון של שנתיים בקצב של ספרינט. מלכתחילה בערה בנו תחושת הדחיפות להצלת החטופים, אבל מאז רצח ששת החטופים, ואחרי הארבעים שנרצחו ונהרגו לפניהם,

היינו חייבים להגביר את הקצב. לא רק הפעילות האינטנסיבית ברחובות, גם הנוכחות המנטלית התמידית של השכול והסבל, מלווה אשמה ודאגה מתמדת לחטופים ושברון לב כללי, היו לב ובלב השנתיים האלו. והנה החטופים כאן, הבקרים לא נפתחים בהותר לפרסום, והמלחמה (סוג של) הסתיימה. עדיין נאבקים למען רן - עד החטוף האחרון, כולל - אבל אפשר לנשום. אפשר להאט. אפשר לגדול. רק שבעצם – לא.

כי המדינה כולה עדיין חטופה. עדיין בסכנה ברורה ומיידית. הדמוקרטיה, טוהר המידות, האמת, חופש הביטוי, החופש בכלל – כולם על בלימה, או מעבר לה. ואם אני בצמיחה פוסט-טראומטית, למה כל כך קשה לי למצוא כוחות כדי להתגייס למאבק הזה, שהוא המשך אותו המאבק בדיוק, על ערכי הבסיס של קדושת החיים, ערבות הדדית, צדק ושלום? אני מאוכזבת מעצמי, על רצוני לנוח, על הלאות, על ההיסוס.

כל כך התלהבנו מהמושג צמיחה פוסט-טראומטית. מגדלור של תקווה בים של פחד וכאב. גדי מוזס. אלי שרעבי. זה כל כך טבעי לרצות להאמין שכך זה נראה. ואולי גם כך – אך לא רק כך. שכחו לומר לנו, שצמיחה לא מבטלת את הטראומה ואת הפוסט-טראומה. שזה נכון שצמיחה מלווה כאב, אבל הכאב לא הולך לשום מקום. שלצד הצמיחה, חלק מאיתנו נבל, ולא יוכל שוב לצמוח. בתוך הרומנטיזציה, אולי אידאליזציה של הצמיחה, אנחנו מזייפים את הקצב והמורכבות של המציאות. לא משאירים מקום מספיק לחולשה ולא רק לחוסן. לכעס על הרע, ולא רק להערכה המחודשת לטוב. לאבל על המסלולים שנגדעו, ולא רק להליכה באלו החדשים שנסללו. נדמה לי שגם אלי שרעבי הוא לא (רק) אלי שרעבי. אנחנו צמאים לסוף טוב, כזה שיימחק את הפרקים הקודמים. אבל אי אפשר למחוק מה שנחרט. וגם לא כדאי. אולי צריך להגדיר את ה PTG מחדש. לקרוא לו נבילה וצמיחה פוסט-טראומטים. כך זה בטבע. כך זה גם בטבע האדם. לפעמים בסדר הזה, ולפעמים בסדר הפוך. לפעמים הצמיחה כל כך קטנה ועדינה, שאינה נראית על פני השטח. לפעמים היא כל כך צבעונית ומרשימה, שהנבילה מוסתרת. אבל הן תמיד ביחד.

ומה על המאבק? המאבק נמשך. עוד מעט אלו שנחים על הקווים יצטרפו. עוד מעט אלו שהאטו להליכה, יחזרו לרוץ. אל תכעסו על מי שיושב בצד בינתיים, גם אם זה אתם. בעיקר אם זה אתם. כנראה עכשיו הנבילה ניכרת יותר, ואחר כך זה יתחלף. כי יש בכולנו גם ערכים מחוזקים, גם אמונה בכוחות (ועכשיו שהחטופים הושבו – אמונה מבוססת), וגם קשרים שיצרו קהילה חדשה. הקהילה מחכה לכם/לנו, ותקלוט אתכם כשתקומו. ואין לי ספק שתקומו. שכולנו נקום. ננבול – נקום.