"הַנַּח עַל עַפְעַפֵּי הַמֵּת אֶת הַמִּלָּה"

ה 7.10.23 הפך דף ביומן ומאז הדפים ריקים. מדי פעם מבליחות מתוך הריק צעקות. כתמים אדומים. חור. ואנו רוצים לקרוא לעולם להיות לנו לעד, אבל הוא מסרב. שוב. 

מתוך עולם אחר שהתרוקן מאנושיותו, כתב ניצול השואה (האמנם ניצול? ואנו? ניצולים?) פאול צלאן אלגיה (קינה) שנקראת "לְזֵכֶר פּוֹל אלואר" (1955) אותה תרגם שמעון זנדבנק (2013: 39). לעתים השירה היא העד האחרון.

לְזֵכֶר פּוֹל אלואר

הַנַּח לַמֵּת בְּקִבְרוֹ אֶת הַמִּלִּים

שֶׁדִּבֵּר כְּדֵי לִחְיוֹת.

תֵּן אֶת רֹאשׁוֹ בְּחֵיקָן,

תֵּן וְיָחוּשׁ

אֶת לְשׁוֹנוֹת הַגַּעְגּוּעִים,

אֶת הַצְּבָתוֹת.

הַנַּח עַל עַפְעַפֵּי הַמֵּת אֶת הַמִּלָּה

שֶׁסֵּרֵב לְמִי

שֶׁאָמַר לוֹ אַתָּה,

הַמִּלָּה, שֶׁדַּם לִבּוֹ חָמַק עַל פָּנֶיהָ,

בְּעוֹד יָד, עֵירֻמָּה כְּיָדוֹ,

מְקַשֶּׁרֶת אֶת מִי שֶׁאָמַר לוֹ אַתָּה

אֶל עֲצֵי הֶעָתִיד.

הַנַּח אֶת הַמִּלָּה הַזֹּאת עַל עַפְעַפָּיו:

אוּלַי 

תַּעֲלֶה בְּעֵינוֹ, הַכְּחֻלָּה עֲדַיִן,

כַּחְלוּת אַחֶרֶת, זָרָה יוֹתֵר,

וּמִי שֶׁאָמַר לוֹ אַתָּה

יַחֲלֹם אִתּוֹ: אֲנַחְנוּ.

אלגיה זו של פאול צלאן נכתבה על אודות המשורר הצרפתי פול אלואר, שהיה מעמודי התווך של האינטליגנציה הקומוניסטית העולמית. היא נכתבה בתחושת אכזבה לאחר שבשנת 1950 סירב אלואר להתערב לטובת ההיסטוריון והמשורר הצ'כי קלנדרה שלאחר ששרד את הגסטפו ומחנות הריכוז, הואשם בטרוצקיזם על ידי המפלגה הקומוניסטית, נידון למוות, ולאחר שאלואר העלים עין מן הבקשה שהופנתה אליו לפעול לטובתו – הוצא להורג. אלואר עצמו מת שנתיים לאחר מכן. 

בדוגמה הפואטית הזאת כמה אפיונים ייחודיים: ראשית, שמו של פול אלואר מופיע בשם השיר, כרוצה לומר: השיר מדבר על אדם מסוים, שיש לו שם. זה איננו שיר כללי, זוהי פנייה אישית. יש "אתה" שאני פונה אליו. "אתה" יחיד ומיוחד. יש בכך סימון עמוק של מה שהיה חסר בפעולתו של פול אלואר: האפשרות (והחובה) לראות את היחיד במלואו, באופן שלא יאפשר להתעלם ממנו, להעלים עין מגורלו, כפי שעשה אלואר ובכך הניח לעמיתו למות. ובאופן פרדוקסלי, דווקא האדם האחד מסמן את הרלבנטיות של השיר לכל אדם, שהרי כל אדם הוא אדם אחד. אפיון ייחודי שני הוא שהקינה הזאת נכתבת בעקבות כשל בסולידריות, ואמירתה הנוקבת נישאת מעל קברו של אלואר. צלאן בא אתו חשבון, אך אולי מנסה לשקם את החוזה האנושי עמו דווקא בכך שאינו מוותר על החובה לומר לו דבר אמת ולהביע משאלה לתיקון, גם אם אחרי מותו, כשאלואר עצמו כבר אינו יכול לתקן את מעשיו. אפיון נוסף הוא שהמשורר שהוא דן בשיר אכן קיבל במציאות תפקיד אלוהי – לדון אדם אחר לחיים או למוות – דרך הושטת יד או דרך העלמת עין, שכמוה כהריגתו. פעולה פואטית זו מצביעה על הזיקה האתית בין אמירת האמת לראיית האחר, ובה בעת מכוננת אותה מחדש בחיק התיקון היצירתי.

צלאן כואב את הוויתור של אלואר על העמדה האתית והפעולה המוסרית המגלמת אותה. המשורר "סֵרֵב לְמִי שֶׁאָמַר לוֹ אַתָּה", ובהחלט ייתכן שצלאן מרמז כאן לחיבורו של בובר ([1923] 2013) "אני-אתה", העוסק ביחס המתייצב בעמדה שוות ערך של "אני" מול "אתה", במתן הכרה לזולת דרך הפנייה אליו בגוף שני. לא כך הוא היחס אל ה"לז", שאליו פונים בגוף שלישי, ללא סולידריות אנושית המכירה באחרותו ובמלוא סוד הווייתו.  

אלואר "סֵרֵב לְמִי שֶׁאָמַר לוֹ אַתָּה", ובכך קישר אותו "אֶל עֲצֵי הֶעָתִיד", כלומר שלח אותו אל מותו. ואילו צלאן מבקש להניח על עפעפיו העצומות של אלואר – רמז להעלמת העין – את "הַמִּלָּה, שֶׁדָּם לִבּוֹ חָמַק עַל פָּנֶיהָ", ואז אולי "מִי שֶׁאָמַר לוֹ אַתָּה – יַחֲלֹם אִתּוֹ: אֲנַחְנוּ". אנו מוצאים כאן גם רמז ארס-פואטי לכוחה של השירה להשיב את המילה החסרה, לפקוח באמצעותה את העין העצומה, ובכך להשיב על כנו את הממד של השותפות האנושית, ה"אנחנו". 

שירו של צלאן מצביע על תפקידו של המשורר שלא לתת ללבו לחמוק על פניה של המילה, ולא לסרב לקורא, לזה שידו "עֵירֻמָּה כְּיָדוֹ", לזה האומר לו "אַתָּה". צלאן מסיים במילה "אֲנַחְנוּ", כאומר: כאשר המשורר משתמש במילה, מילותיו משמשות כמבט וכהכרה בקורא כ"אַתָּה". המשורר מאפשר לקורא להצטרף לקהלו (רוט 2017), להיאסף אל חיק הסולידריות האנושית, תוך כדי שהוא מחלץ אותו מן הניכור והבדידות נוכח כוחות מכלים ופוגעים. כך מתאחדים המשורר והקורא בסוד הקיום ובשותפות הגורל. השירה מַסְכִּינָה עם המציאות בכך שהיא לוכדת את פרימות ההוויה אך גם משרטטת את גבולותיה באמצעות השפה הפואטית. המילים משתברות כקרני שמש על פני המציאות. הריבוי והריבוד הללו מסייעים לנו, הקוראים, לשאת את הקיום, גם בשל אמירת ה"אַתָּה" וגם כי אנו מקבלים השראה מן היכולת של המשורר לחרוג מעבר לעצמו אל השיר (ביאליק 1915) ומן השיר אלינו, כמעשה של איחוי, מבט ותיקון יצירתי. 

בימים בהם פשטו מעלינו את עורנו ואנו רועדים מאימה והזדהות עם משפחות הנרצחים והחטופים, יותר מאי פעם אנו זקוקים למשורר שיניח מילה על עפעפי כל אלה שדם לבם חומק על פניהם; יניח מילה גם על עפעפי אלה שדם לבם פסק. וגם על עפעפינו, הסתורים מחוסר שינה ודאגה. משורר לחלום אתו "אנחנו".