נאום הוד השרון

ערב טוב הוד השרון! כל הכבוד לכל אחד ואחת מכם! 

שמי ד"ר הילי כוכבי, אני פסיכולוגית, וכבר 519 ימים ולילות אני פועלת ללא לאות למען עתיד ילדיי, ולמען הבריאות הנפשית של כולנו. 

גלי, בתי הצעירה בת ה- 12.5, מתכוננת מזה כמה שבועות לטקס יום השואה שנערך אצלנו ביישוב. 

"כיום אין בינינו כמעט ניצולי שואה," אמרו להם בבית הספר. ואני, בכאב שאין דרך לבטאו במילים, לא מפסיקה לומר בלבי:

יש ניצולי שואה, גלי. הם כאן סביבנו. "זיכרון בסלון", זה כאן ועכשיו. 

ירדן ביבס. ניצול שואה. כל בני משפחתו הופקרו. נרצחו. ירדן היחיד ששרד. 

אלי שרעבי. ניצול שואה. כל בני משפחתו הופקרו. נרצחו. אלי היחיד ששרד.

כרמית פלטי קציר אהובתי – ניצלה. כל בני משפחתה הופקרו, נרצחו, נפטרו. כרמית ואחותה – היחידות ששרדו. 

אוהד יהלומי – הופקר. איציק אלגרט – הופקר. אלכס דנציג – הופקר. כרמל גת – הופקרה.  

וכך הרשימה שבראשי מתארכת, את כולם אני מכירה באופן אישי, והדעת נטרפת. לא יכול להיות שזה אמיתי.

שואה זה עכשיו, גלי. 

אנחנו כאן, ואלון אהל הפסנתרן המחונן כבול בשלשלאות, מאבד את מאור עיניו, ברגע זה ממש. שואה זה עכשיו. 

אנחנו כאן, ומתן אנגרסט, חייל מקסים ממוצב נחל עוז שהופקר – מורעב במנהרה, נמק בשבי, ברגע זה ממש. שואה זה עכשיו. 

אנחנו כאן, ומתן צנגאוקר, בחור שכולו אור ושמחה ואהבה, לא יכול לנשום אוויר נקי, או לשתות כוס מים קרים, ברגע זה ממש. שואה זה עכשיו. 

אנחנו כאן, ועמרי מירן לא יכול לחבק את בנותיו. 

אנחנו כאן, וגלי וזיו אהוביי – שם. אנחנו כאן, ודוד ואריאל המקסימים – שם. ואיתן שם. ועוד איתן. ברגע זה ממש.  

אנחנו כאן והם שם. זו שואה, והיא מתרחשת עכשיו. 

"אבל אז... אז לא היתה לנו מדינה..." אני שומעת קול פנימי בתוכי... ואני עונה – "ומה עכשיו? מה עכשיו...?" 

בשבעה באוקטובר מדינת ישראל נעלמה; אבל איפה היא היום...? 

איזו מין מדינה זו שמשפחות שכולות ומשפחות שיקיריהן נחטפו – חוטפות מכות רצח משוטרי משטרת ישראל, לאור יום, בכניסה לכנסת ישראל, בהוראת יו"ר הכנסת? 

איזו מין מדינה זו שמפרה בזדון הסכם שנחתם להשבת כולם; מדינה שמקריבה חיילים ואזרחים שנחטפו – עבור פנטזיות משיחיות של קומץ מטורללים, וראש ממשלה נאשם בפלילים, שקשריו לכאורה עם מדינות אויב – רק עכשיו מתחילים להתבהר? 

איזו מין מדינה זו שניצולי הטבח, שזה עתה יצאו מ- 500 ימי גיהינום, צריכים לטוס ולהתחנף לנשיא ארצות הברית, שייחלץ את אחינו ואת אחיותינו מהשבי...? 

מדינת ישראל שהכרנו איננה. היא נחטפה בידי רודן, שפועל בחוסר סמכות, ובניגוד מוחלט לרצון העם. זו לא המדינה שלנו. אלה לא הערכים שלנו. 

בשנות נעוריי שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אילו הייתי חיה כגרמנייה בתקופת השואה. האם הייתי מסכנת את עצמי כדי להציל יהודים, או מסיטה את המבט, מנרמלת, מעמידה פנים כאילו האסון לא קורה? 

היום, נדמה לי שאני יודעת מה התשובה. בכל רגע מחיי – אני בוחרת להציל. לעשות כל שביכולתי כדי להציל את אלון, את מתן, ואת מתן, את עמרי, גלי, זיו, שגב, אלקנה, ואת טל, את ענבר, איתי, וג'ודי, את כל אחד ואחת מ-59 האנשים שנמצאים בגיהינום. 

הצלתם כוללת את סיום המלחמה ונסיגה ישראלית מעזה. זה רצון העם. ישראל חתמה על ההסכם הזה, והיא מפרה אותו. עכשיו. 

ואין לי ספק שלהציל אותם – זה להציל גם את עצמנו, ואת ילדינו החיילים. אין לנו מדינה אחרת, אין לנו בית אחר, ואין לנו ערכים אחרים. וזה הדבר היחיד שנכון לעשות. 

בחודשים האחרונים הקמתי עם שותפים מיזם שנקרא "בואו" – באים ומצילים אותם ואותנו. אנחנו כבר 900 מרצים ומרצות במיזם – אנשי בריאות הגוף והנפש – מגיעים לכל מקום בהתנדבות, ומעבירים הרצאות לגבי הדחיפות בהצלת החטופים, והצלת החברה הישראלית כולה. 

אני מאמינה בכל לבי שהשואה הזו תסתיים. אני מאמינה שאחריה תגיע תקומה – ישראל תיבנה מחדש – ערכית יותר, בריאה יותר, חפצת חיים, מבוססת על שוויון ועל יושרה. רק אנחנו – האזרחים הטובים, המעורבים, האכפתיים – רק אנחנו נוכל להביא את השואה הזו לסיומה. רק אנחנו נוכל לבנות ולשקם. 

והשואה הזו שאנחנו עוברים מצמיחה כאן מנהיגים מעוררי השראה: אלי שרעבי, עינב צנגאוקר, כרמית פלטי קציר, שי וגיל דיקמן, דני אלגרט, טליה דנציג, נעמה לוי, לירי אלבג number one, ועוד רבים ורבות אחרים. אבל כדי שנוכל לבנות מחדש – השואה חייבת להסתיים. 

החל מהלילה נתייצב כולנו סביב ארבעת שערי הקרייה בתל אביב, ולא נזוז משם עד שכולם יוחזרו.  

יש עוד 59 להחזיר – זה לגמרי עלינו – להציל אותם, ואת עצמנו. בואו תצטרפו אלינו.