ובכן, בהחלט תנועה חברתית.  תנועה שבאה מדאגה באה מקשר אחד ראשון שניים שלושה שראו, התקרבו והסכימו וחשבו, עמוק ומיד, שהם לא יחידים שיבואו עוד, הרבה דומים נוספים. רעיון שהפיח רוח והחל לצעוד ברוחו שלו וברוח הבאים אליו  והופכים לקֵרבו. הדאגה יצרה מטרות: שלא לאבד נפשות, להציל. שלא לשקוט. לא להפנות מבט. שכֵּן. כֵּן להשמיע קול. כן לקרוא קריאה. כן לצאת, לעמוד, לדבר מהלב. לרתום. להזמין. להנחות.  לעמול ולפגוש ערכים. לעורר. להחזיר אנשים הביתה. להחזיר למדינה את פניה. לכונן את נפשה. להרגיע. לעצור מלחמה...

קורה כאן אירוע גדול, המדינה כולה, גם מי שלא מעורב וגם המון מעורבים, ומעורבים בנשמתם, מעורבים בחייהם, בנפשם, בכול מאודם.  קורה כאן אירוע והוא קורה וקורה זה שנתיים, ויותר משנתיים, יותר מעשור, יותר יותר מעשור. בשנתיים הללו האירוע הגיע לפיצוץ עצום. ההדף שלו ענק ואין אחד שלא ספג ממנו. רבים התרסקו. המון פצועים. כאב ודם ושכול. פציעות גוף ופציעות מוסר לרוב, ומוות, שכול. אֵבל גדול ומקיף. גם מי שלא איבד חי בתוך עננה של אבל ושכול. וכמעט אין מי שלא איבד או לא מכיר.  קורה כאן אירוע גדול. כולנו שחקנים בו....

מה כותבים בתקופה כזאת. מה ערכן של מילים. איך לתפוס את מה שקורה, ויותר מכך את מה שאיננו רואים ויודעים, במערכת מושגים מוכרת. ואיך בעזרת ערכים. ואיך בעזרת אמונה. עכשיו רע. ויהיה טוב. כן, יהיה טוב. אך בכוחו של מה. אולי מעצמו. מכוחו של הטוב. אם נאמין. אך אם נעשה. כי אם לא נעשה לא ישתנה. והמדרון איננו עוצר. האם לוותר. האם להניח למה שמשחית להשחית עוד יותר. הדעת נטרפת, יוצאת מכלל הרגליה. הלב הולם וזועק. של כולנו. אך לא, לא של כולם. לעולם נהיה מעטים. כוח הצדק, כוח התום. כוח הרוך שבנפש. מולם, בעורמה...