נאום עצרת החטופים - מאה ימים בשבי

שוב שש בבוקר.

שש בבוקר לפני 100 ימים בדיוק – המסך ירד על עולמנו.

כל מה שידענו קודם לכן – התגלה כטעות. כאשליה מתוקה.

אפשר להפתיע את הממשלה, את המודיעין, את הצבא.

אפשר לחדור לבתים שלנו. לרצוח את הילדים שלנו. את ההורים שלנו. את האחים שלנו.

אפשר לחטוף לנו בני משפחה ולהעלים אותם למאה ימים. מאה ימים!!!

כולנו היינו בשוק. כולנו עדיין בשוק. 

לקראת הבוקר הזה חלמתי חלום. חלמתי שהנכד שלי ממש תינוק ואני מגלה שהוא טבע בתוך אמבטיה עמוקה עם הראש למטה. אני מושכת אותו החוצה בבהלה ומבצעת בו החייאה והוא ניצל בשניה האחרונה. אני צורחת וצורחת בחלום, על כול מי שאני רואה סביבי, שלא משאירים תינוק לבד בעומק המים.

כשהתעוררתי היה לי ברור שזה חלום על החטופים. אי אפשר להשאיר א.נשים לבד בעומק האדמה. אי אפשר להשאיר בחורות ובחורים, נשים וגברים, תינוקות וילדים, במעבה האדמה ובדירות מופגזות למשך מאה ימים. אי אפשר לחכות אפילו שניה אחת נוספת. 

חייבים להציל אותם – עכשיו!!! 

חייבים להחזיר אותם הביתה – עכשיו!!!

אני מירב רוט, פרופסור לפסיכולוגיה, מומחית לשכול וטראומה. ולאור מה שאנחנו פוגשים אני רוצה להדגיש עוד נתון: לא רק למען החטופים ומשפחותיהם צריך להחזיר אותם הביתה. כל עוד החטופים בשבי, אף אחד לא יכול להחלים מהשואה הזאת. 

אנחנו מדינה שלמה בטראומה שהולכת ומשתגעת מזה שמשאירים את האחים שלנו בשבי – בלי אור ובלי אוכל, בלי הגנה ועם פחות ופחות תקווה מרגע לרגע.

וזה לא רק שאי אפשר להחלים ככה. אי אפשר אפילו להתחיל להתאבל ככה. ביום שישי אמרה לי פדוית שבי שאני מלווה מאז שובה מעזה: "אני לא יכולה אפילו לבכות על אבא שלי הטוב והאהוב שנרצח כל עוד בעלי בשבי. הילדים שלי רוצים את אבא שלהם. הם שואלים מה זה מוות ואיך יודעים שמתים". 

וביחד איתה, כולנו רוצים להתחיל להתאבל ולהתחיל להחלים, אבל העובדה שהחטופים עוד בשבי לא מאפשרת זאת. גם לשם כך מוכרחים להחזיר את כול 136 החטופים והחטופות הביתה עכשיו!!!

ובכל זאת כמה מילים גם על איך מחזיקים מעמד בינתיים:

במקביל לעצרת מתקיים בהאג משפט ציני ופרברטי שבו אנחנו מואשמים ברצח עם, בעוד חמאס מצהיר על משאלתו לרצח עם כלפינו וגם הצליח בכך בשבעה באוקטובר. אסור לתת לחמאס ולאנטישמיות בעולם להכריע את רוחנו. חייבים עסקה להחזרת השבויים לפני שנדאג לכל השאר. אבל יש עוד עסקה סודית שאנחנו חייבים לעשות עם השבויים – שהם ישמרו על עצמם ואנחנו על עצמנו עבורם. שאת רוחם ואת רוחנו לא ניתן לחמאס לשבור. אנחנו חייבים להבין שזו חובתנו: חובתנו להחזיק מעמד. חובתנו לשמור על הכוחות שלנו כי יש לנו כל כך הרבה לתקן. חובתנו כלפי המתים וכלפי החטופים וכלפי כולנו להישאר מדינה חפצת חיים. ניקח את מתינו איתנו אל האור. נחזיר את החטופים הביתה. נעשה שוב את מה שעשינו תמיד – בכוח האהבה האדירה שמפעמת בנו ומוכיחה את עצמה מאז השבעה באוקטובר יותר מאי פעם – שוב ניצור פה מדינה מהשברים.

אבל זה לא יקרה אם לא נמשה את התינוק מהמים כל עוד נשמתו באפו – זה לא יקרה כל עוד לא ישובו אלו שנחטפו לפני מאה ימים מזכותם הבסיסית והפשוטה לחיות את חייהם. אנחנו רוצים אותם בבית. הם חייבים לחזור הביתה עכשיו!!!