נאום מחאה הרצליה - עד מעבר לקו האופק

נאום מחאה הרצליה – 30.11.24 - עד מעבר לקו האופק - פרופ' מירב רוט

במסגרת FLM – המערך האזרחי לטיפול ארוך טווח בחינם בנפגעי 7.10 – ערכנו לאחרונה תיעוד (שמתפרסם בימים אלה בכתב העת Psychoanalytic Inquiry) שמציג ממצאים נפשיים קשים ביותר בהם נתקלנו עם המטופלים שלנו ששבו מעזה אחרי 50 יום בשבי – ניתוק (דיסוציאציה) חריף, חוסר התמצאות בזמן ובמרחב, בלבול, חרדות, דיכאון, התקפי זעם, הפרעות שינה. ממצאים שנמצאים בהלימה לממצאים הגופניים המזעזעים שנתגלו אצלם – פגיעות במע' העיכול, הלב, הריאות, דלדול שרירים ועוד. 

אלה שעדיין בשבי, נמצאים שם כבר כמעט פי עשרה מהזמן, מה שאומר שהם בסכנת חיים מיידית וזה בהול להוציא אותם. בהול. 

ובמקום שממשלת ישראל תרגיש מבוישת, אשמה, מכה על חטא, חברי הממשלה תוקפים את משפחות החטופים, ונשאלת השאלה למה. אז כפסיכולוגית אני חושבת שהם שונאים אותם ומגרשים אותם מכל ועדה וכל מפגש, כי הם פועלים כמו מראה. ובדיוק כך גם אנחנו פועלים. כשחברי הממשלה מביטים בהם או בנו, הם רואים השתקפות של כישלון עצום שנובע מרשלנות, זחיחות וערלות לב חסרות תקדים. אתמול כתב העיתונאי אמיר בן דוד: "יוהרה היא כמו קרינה גרעינית הדולפת מכור פגום. היא מתפשטת מלב הכור, מרעילה את הסביבה במעגלים הולכים ומתרחבים, ומחלישה ומקצרת את חייו של כל מי שבא עימה במגע". סוף ציטוט. זה מה שקרה במדינת ישראל ב 7.10 וזה מה שקורה לה מאז ועד היום. חברי הממשלה שונאים את משפחות החטופים ואותנו, כי המחאות שלנו משקפות את חטא היוהרה שלהם, ותוצאותיו האיומות. מי שלא רוצה לראות את עצמו בראי כחלש, כושל, מפקיר, הורס כל חלקה טובה – לא אומר לעצמו לצאת מהחדר, הוא אומר למי שמשקף את בבואתו לצאת מהחדר ותוקף אותו בחמת זעם – כי הוא הראי שלו ובכך הוא גם הופך לאויב שלו. 

ובינתיים, הם מנסים לגרום לנו למה שאנחנו מכנים בפסיכולוגיה "חוסר אונים נרכש" – התופעה הזאת אומרת דבר פשוט: אנחנו רגילים שיש הלימה בין המאמץ שלנו לתוצאות מעשינו. אז אם אנחנו זועקים כבר 421 ימים למען שחרור החטופים וסיום המלחמה בעזה והם מתעלמים ומגרשים אותנו מהועדות וממשיכים בשחיתות ובהפיכה המשטרית ובטרפוד עסקאות – מתחשק לנו להתייאש, להרים ידיים, לשים שמיכה על הראש ולבקש שיעירו אותנו כשכל זה ייגמר. אבל זאת בדיוק התוכנית של הממשלה שלנו: לשחוק את כוח ההתנגדות שלנו. לתת לנו תחושה שאנחנו אויר. מגוחכים. לא נשמעים. אבל האמת היא, שהזעם שלהם, הבוז שלהם, הבהילות החקיקתית שלהם, הם בדיוק ההוכחה לכך שהמאמץ שלנו נושא פרי. אל תתבלבלו לרגע. חברי הממשלה והעומד בראשם לא סתם תוקפים אותנו כל כך. הם תוקפים אותנו כי אנחנו משקפים להם את הראוי (זה שבראי), וכי המאמץ שלנו כן משנה. מאוד משנה. אבל שינויים לא קורים בבת אחת. אנחנו סודקים את המבנה כל יום עוד קצת. כל שינוי גיאולוגי בטבע קורה ככה – שחיקה של עוד קצת ועוד קצת עד ששומעים את צליל השינוי. תפקידנו לעמוד בפרץ. לא לוותר. לזה אני קוראת בריאות נפש פוליטית. בריאות נפש פוליטית קובעת את סדר יומה. היא מבינה שאנחנו מופקדים על הטוב בחיינו. הוא לא יגיע מעצמו. ההתייצבות המוחלטת, העיקשת, הנחרצת, בתפקיד סוכני הטוב בחיים שלנו בתקופה הטראומטית הזאת היא מצילת חיים, לא פחות. היא מציבה אלטרנטיבה. היא משמרת ערכים, אמונות, יחסים, זיכרונות. לא מפקירה אותם למציאות אלא יוצרת מציאות. זוהי מנהיגות נפשית. היא נמדדת בזכות לבחור מה חשוב בעיני, ולפעול למען הערכים והמטרות שלי. לא נסכים שיסגרו את ערוץ החמלה שלנו, ערוץ הכוח שלנו, ערוץ האתיקה, האור והתקווה שלנו. אנחנו מופקדים על עולמנו. אנחנו לא מוסרים אותו למי שמחרב אותו אלא משרטטים אופק במו ידינו, במו רגלינו היוצאות להפגנה בשבת בערב. 

אתם יודעים מה זה אופק? אופק הוא לא גבול היכולת. בדקתי במילון: אופק הוא גבול הראייה. קו האופק הוא המקום האחרון אליו העין מגיעה. ותפקידנו לצעוד את כל הדרך עד מעבר לקו האופק השחור הנראה לעין כרגע, כלומר מעבר לשחיתות, לאבדן הערכים והדרך, לערלות הלב, להפקרת החטופים והחיילים. ומוטל עלינו להילחם בנטייה ההולכת וגוברת של אדם בדיקטטורה לדבר בקול שקט יותר, למתן את הדעות, לוותר על החלומות הגדולים. אסור לנו להישחק ואסור לנו להשתתק. עלינו לחלום על מה שנמצא מעבר לקו האופק הנוכחי ולפעול למענו בכול התעוזה ובכול הכוח. אני מדמיינת מעבר לקו האופק ממשלה מתונה, שפויה, שתפעל למעננו. אני מדמיינת את ההסדר המדיני בסיוע מדינות האזור המתונות שיוביל לסוף המלחמה, וגם בזה אני לא מסתפקת. אחרי שהחזרנו לידינו את הדגל וההמנון, כדאי שנחזיר גם את המילה שלום למקומה הטוב. כן, כן, שלום. זה שעדיף על מלחמה. איך זו הפכה מילה מגונה? עד כמה משובש הפך עולמנו? שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי עליון. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו – תפילה שאומרים בסיום כל קדיש, בתפילת העמידה, בסיום ברכת המזון. כל אחד ואחת מאיתנו נצעד ונצעד בדרך עד שנגלה שחצינו את קו האופק ששרטטה לנו ממשלת הדמים, ושבנו להתייצב על קרקע ראויה עם שלטון ראוי. אנחנו המונים. המונים. הסקרים לטובתנו. האמת לצידנו. אמות המידה המוסריות איתנו. לא נוותר עד שנגיע. 

אבל קודם לכל זה – נשיב לכאן את כולם ואת כולן. אל תקנו את האגדה שכולם מתים. עוד מניפולציה כדי לרפות את ידינו. את המתים יש להשיב לקבורה כדי לאפשר למשפחות להתחיל להתאבל. אבל לצדם ידוע למודיעין על קבוצה שלמה של חטופים שנמצאים בחיים. והם עייפים, הם חולים, הם רוצים להיזכר איך יושבים על כורסא, איזה ריח יש לשמפו, איך פורסים לחם, איך נשמע הקול הטבעי הזה שקורא "היי" כשנכנסים הביתה. הם רוצים להיזכר איך מרגישים כשמניחים ראש על כרית. 

נצעד למענם עד מעבר לקו האופק הנוכחי. נילחם בכל דרך עד שישובו. עד שנשוב גם אנחנו. עד שנשוב לזהות את פנינו במראה.