נאום כרמי גת 13/12/25

עד החטוף האחרון. מה זה אומר, עד החטוף האחרון? זה אומר – כולם כולל כולם חשובים. זה אומר, לכולם מגיע. מגיע כבוד, מגיעה הכרה, מגיע לחזור. זה אומר אחריות.

זה אומר סולידריות. זה אומר חמלה ואהבה. זה אומר כל מה שהממשלה הזו שכחה, ואתם כאן להזכיר לה, כל שבת, וגם היום.

ערב טוב, תודה על ההזמנה. זו הפעם ה 24 שאני בעיר הזאת, קרית גת, ואני יודעת את זה, כי לפני שנתיים וחודשיים, נקשר קשר של אחריות וסולידריות וגם אהבה בין שלוותה

לקהילת ניר עוז. פגשנו אתכם ב 9 באוקטובר במלון ים סוף, וכשהגעתם לכאן אחרי שלושה חודשים, הבנו שאנחנו לא משאירים אתכם לבד. ומאז דר' קוסטר, דר' שגב ואני מגיעים כל אחד פעם בחודש לעשות מה שאנחנו יודעים ויכולים כדי להיות אתכם.

כשמגיע תורי לנסוע, אני אף פעם לא אומרת שאני נוסעת לכרמי גת, אלא שאני נוסעת לניר עוז. כי אפשר להוציא את האנשים מהקיבוץ אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ

מהאנשים, וטוב שכך.

נדמה לי שמי שהזמין אותי לדבר בכלל לא ידע על הקשר, והזמין אותי בגלל שאני חלק מבואו, מיזם להצלת החטופים, או אולי חלק מהחלוקים הלבנים ואין ברנ"נ בלי דמוקרטיה, שאלו תנועות מחאה שקמו עם ההפיכה המשטרית. אבל קפצתי על ההזדמנות, כי אני תמיד פוגשת אתכם בבודדים או בזוגות, ואף פעם לא יצא לי לדבר אליכם כקהילה. אז בעצם, פחות מאשר אנאם היום – אדבר. והדבר הראשון שעלה לי,

זה השיר של יהודה פוליקר – "יש דברים שרציתי לומר", ויש הרבה. הרבה דברים שמעתי מכם, וכמו בשיר, "עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי, שאולי לא אבין, לא אבין לעולם". אבל בתור פסיכיאטרית, אני מאמינה מאוד בניסיון להבין, בניסיון לתת מילים לדברים שאין להם מילים – רגשות, פחדים, כיוונים - וזה מה שאנסה לעשות

הערב.

ההכנות לסופה השבוע גרמו לי לחשוב על התקופה האחרונה. במיוחד החל מהשבוע השני של אוקטובר, שהתחיל עם האזכרות של יום השנה השני לטבח, ונגמר בהסכם להחזרתם של כל החטופים. בניגוד לביירון, זו באמת היתה סופה. ברקים ורעמים – פלשבקים של מראות וקולות, והצפה של רגשות קיצוניים – שמחה הכי גדולה ועצב הכי עמוק, והקלה וכובד. ואז, נגמרה הסופה, הראות התבהרה וקלטנו פתאום את ההרס. אבל ממש. את כל מה שנשטף, מה שנחרב, מה שנלקח. אין יותר עננים שיסתירו את מימדי האסון. זה מה יש.

ומתגבר כל כך הרצון, יותר מרצון - הצורך - בהכרה. שמי שאחראי ל shit storm הזה יאמר אני אשם. אני אתקן. עלי. ומעבר למילים, שיתן הכרה במעשים –התפטרות. ועדת

Scanned with CamScanner

חקירה ממלכתית. פיצויים. אבל חברים, אני חושבת שאחרי שנתיים אפשר להיות בטוחים

בדבר אחד – זה לא יקרה. מי שהפקיר לעולם לא יכיר. התנך שלנו בברה"נ בנושא טראומה הוא ספר בשם "טראומה והחלמה" של ג'ודית לואיס הרמן. הוא עוסק בעיקר בטראומות בתוך המשפחה – גילוי עריות, אלימות והתעללות. והספר אומר, נדירים המקרים, אם בכלל, שהפוגע לוקח אחריות. האב המתעלל לא יבקש סליחה, ולא יכיר בפגיעה. לכן, ההחלמה לא יכולה להיות תלויה בהכרה של מי שהפקיר. ולהיות תלויים בהכרה כזאת, בבקשת סליחה, זה בדיוק זה – להמשיך להיות תלויים. כמו הסיכה הנוראית המבזה שראינו השבוע. הם יכירו בהפקרה? באמת?

אז איך אפשר להחלים? הדרך היחידה והקשה שמתארת לואיס הרמן כדי לא להיות תלויים במפקיר, היא לקחת שוב שליטה על החיים. לבחור, וכל בחירה היא טובה, אם היא שלי. אפשר להאבק שיביאו אותם לדין – ועדת חקירה. התפטרות. בחירות. אפשר לפנות בעיקר למי שקשוב – נגיד העם, אותו חלק גדול מהעם שהיה פה ב 8/10 וב תשעה ובעשרה. אפשר להאבק למען כל מה שמאמינים בו.

למשל, כמו עכשיו, לבחור להאבק על החלל החטוף האחרון, רב סמל ראשון רן גוואילי. לבחור בערכים של אחריות וחמלה וסולידריות. מגיע לו לחזור הביתה, למשפחה שלו.

ובמקביל למאבק על להחזיר את רן הביתה, גם אתם צריכים לבנות בית לעצמכם. יש לכם חזון מדהים – לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב. ואני רוצה להעז ולהוסיף שתי אותיות לחזון. לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיבים. כי בחירה היא דבר אישי. אנחנו אינדבידואלים ( שוקינג לקיבוצניקים, אני יודעת, אבל זו האמת), ולכל אחד יש את הנתיב שלו להחלמה. זה יכול להיות לחזור לקיבוץ באומץ ולבנות אותו מחדש. זה יכול להיות לבחור – גם באומץ - להכות שורשים בעיר הזאת, שקלטה אתכם כל כך יפה. וזה יכול להיות לבחור באומץ באדמה חדשה, שתרגיש יציבה ובטוחה עבור הילדים. כל בחירה היא צמיחה, כי

כל בחירה לוקחת בחזרה את האחריות על החיים שלי. ואני רואה מהצד את הכאב בפרידה. אבל משפחה, גם כשהילדים מתפזרים, נשארת משפחה. כקהילה, עברתם טראומה משותפת; אבל על כל אחד, היא השאירה חותם שונה. יש בכם מספיק אהבה כדי לכבד זה את כאבה של זו, ואת דרכי ההתמודדות השונות.

התחלתי עם דברים שרציתי לומר, של פוליקר, ואני רוצה להזכיר לכם איך השיר מסתיים: אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו. זאת, כאן, היום, הדרך שלכם. אחריות וסולידריות וחמלה. לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיבים.