והארץ הייתה תהו ובוהו - ונהיה לאור

כנס "משבר חברתי כקרע נפשי – תחביר המציאות – מהזיה להוויה"

מוזיאון תל אביב 28.6.24

והארץ הייתה תהו ובוהו – ונהיה לאור

מירב רוט

הימים ימים של שבר מתמשך. כבר לא שומעים את המפץ הגדול, אלא את רסיסי הלב המתפורר נופלים כמעט חרישית אל רצפת נפשנו. חוסר האונים עצום, ודחף המוות מפתה בלחישותיו המתוקות לחדול – חדלי מן המאבק, מן התקווה, מן הנחישות. חדלי, תנוחי, תיסוגי, תוותרי. התייאשי, ששש... די... וברגעים רבים, כשהגוף מותש מלילות ללא שינה והנשמה רצוצה ושבורה – נותר לנו רק דבר אחד שאינו נותן לנו להיכנע – והוא הערכים שלנו. על כוחם של הערכים לשנות מציאות אני רוצה לדבר היום, וליתר דיוק, על כך שהערכים שלנו הם התוויות לפעולה שתהפוך את העולם לראוי יותר. 

אמש הגעתי לשבוע הספר בשרונה תל אביב. לא הייתה שנה בחיי שלא ביקרתי בשבוע הספר, ולרגע נדמה היה שהשנה היא שנה ככל השנים. אך אז התגנבה ללבי החרדה – האם שכחנו? האם שכחנו שיש 120 חטופים בעזה? האם זה מה שאני רואה? כולם התעייפו? אני צועדת לקראת הדוכן של מודן ורוקחת את הרעיון הבא – להכריז על שעת הזדהות לאומית: כל אדם במדינה יתבקש למשך שעה אחת בלבד לא לצאת מחדר כלשהו בו יבחר, אפילו בביתו, ולשבת בו ללא טלפון, ללא מזון, ללא שתיה וללא חומר קריאה. זה הכול. זה יהיה חזק, אני חושבת לעצמי, ומתכננת שמחר אדבר עם מטה המשפחות איתו אני עובדת כבר מספר חודשים שמסתכם לתשעה חודשי הריון מוות ואין שום סימן לצירים או לידה באופק. אדבר איתם. זה רעיון טוב. ובעודי מדמיינת את השעה הזאת, אני מצטמררת מחרדה. ושוב אני שואלת את עצמי עד מתי. עד מתי. ומה יביא את הגאולה מן השבר הנורא בו אנחנו מצויים.

הפאנל שלנו נקרא "מנהיגות רוחנית" והוא שלח אותי לבחון מה עשו מנהיגים רוחניים בעיתות משבר גדולות. מה אנחנו יכולים ללמוד מהם. איזו השראה הם מעניקים לנו. אז החלטתי לטייל איתכם בין כמה סיפורי מנהיגות רוחנית שישמשו אותנו לזכור פעמים בהיסטוריה בהן לא ניתן היה לדמיין מנין יבוא עזרי. המציאות נדמתה הרמטית, מוחלטת, ככה זה ואין בלתו. ואז הגיע אדם שהבין את הרעיון החשוב ביותר לגבי ערכים: שהערכים שלו הם התוויה לפעולה, לשינוי, והחל לרתום את צעדיו לערכיו. קם אדם והתחיל ללכת. ומשהו בעוצמה הפנימית המיתית שמאפיינת מנהיגים בעלי שיעור קומה שינה את פני העולם לתמיד. פעם אחר פעם לא זו בלבד שלא נמצאה תשובה טובה לאתגרים אדירי ממדים כמו אלה שאנחנו ניצבים מולם היום. אפילו לא נוסחה השאלה. עד שקם אדם והבין שערכיו הם לא רק המצפון אלא גם המצפן והתחיל ללכת. כל אחד מן הסיפורים שאספר שינה את פני העולם באופן שאי אפשר היה לחזות כאפשרי עד ההתייצבות של המנהיגים הרוחניים בעמדה ערכית רדיקלית שחלמה מציאות חלופית והבינה את חלומה כציווי ואת ערכיה כהתוויה למעשה. ולמרות שאנחנו מכירים את רגעי השיא, את רגעי התפנית, תמיד קדמו להם אלפי צעדים ששחקו את האדמה כל יום עוד קצת, עד שנשמע רעש גיאולוגי והתנועה הטקטונית המיוחלת סוף סוף התרחשה. כשאנחנו חשים אבודים, מיואשים, אנחנו מוכרחים לזכור אותם. אנחנו מוכרחים לזכור שההיסטוריה רצופה במציאויות מוחלטות שלא ניכר בהן הסדק דרכו חדרו בני אדם עם החזון הערכי שלהם, שהוביל אותם לחרוג מן המוחלט אל האפשרי, מן המוכר אל ההמצאה ומן השבר אל התיקון.

נתחיל.

סיפור 1:

נתחיל בסיפור המוכר לכולנו – של שבירת הלוחות. אקרא:

• טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ:  לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים.  טז וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת.  יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה.  יח וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.  יט וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.  

וקצת בהמשך:

• כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית--וְאֶת-יִשְׂרָאֵל.  כח וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה--לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית--עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים.  כט וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.  ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.

פרויד היה מאוד עסוק בדמות של משה רבנו. ב 1939 הוא כתב מאמר מרתק על הפסל "משה" של מיכלאנג'לו, שהדהים אותו עד כדי כך שהוא פקד אותו פעם אחר פעם וכתב עליו רשימות אינטואיטיביות וביקש מצייר מקומי לצייר לו קטעים מתוך הציור כדי להתעמק בהם ולבסוף החליט שהפרשנות על הציור הזה, שהייתה שזה הרגע של משה לפני שבירת הלוחות, אינה נכונה, ושזה דווקא פסל של משה לאחר השלמת כתיבת הלוחות בשנית, כשהוא מלא בתחושת סיפוק של אדם שהשליחות הנעלה מובילה אותו ומנצחת את יצריו. בערוב ימיו, הטקסט האחרון שפרסם היה "משה והמונותיאיזם" שבו הוא ניתח את היווצרות המונותיאיזם והעם היהודי בעקבות תגליות ארכיאולוגיות חדשות מתל עמרן. אני כתבתי על פרויד שמשה רבנו היה התאום הספרותי שלו, ושהתמסרותו לדמות שלו וכתיבתו עליו היתה הדרך שלו לכתוב את הצוואה שלו כמנהיג פורץ דרך, כותב התורה הפסיכואנליטית. 

והמכתב שמשה מוריד לעם ישראל מידיו של אלהים – לוחות הברית ועליהן חקוקות באש שחורה על אש לבנה עשרת הדיברות, מצווֹת עשה ואל תעשה, כבד את אביך ואת אמך מכאן ולא תרצח מכאן. נשאלת השאלה: למה נשברו הלוחות ומשה נדרש לכתוב אותם מחדש. ומתוך ההתרחשות הנוכחית – של מאז שבעה באוקטובר, אני מפרשת את סיפור שבירת הלוחות סביב ארבעה אפיונים שלו:

ראשית – השבירה והכתיבה מחדש הן הכרחיות:

הלוחות נשברים בכל יום מחדש, ועלינו לכתוב אותם בעצמנו, בכל יום מחדש. ומשה הוא במובן זה לא רק המנהיג אלא כל אדם המבקש להנהיג את חייו. 

עלינו לכתוב את חיינו ולהקים אותם מהשברים כל יום מחדש נוכח הפורענות, העוולות, הקשיים – בתוכנו ובינינו, ממש כמו משה שירד מהר סיני. כל יום נשברים לוחות הערכים שלנו, האתיקה שלנו, הזכות והחובה לאהוב את רעך כמוך גם כשיש בינינו קונפליקט עמוק, ויש רבים כאלה במקומותינו. כל פעם שאנחנו קורסים, שוברים את הלוחות הפנימיים, סוערים, זועמים ואלימים, בכל פעם כזאת אנחנו כמו צריכים להגיע שוב את כל הדרך מפסגת הרוח האנושית אל מורדותיה, ושם לכתוב מחדש, הלכה למעשה, את לוחות הברית האנושית, כדי להפגיש את הנשגב עם התהום ולתקן את שנשבר. 

שנית – מפסיביות לאקטיביות:

משה שבר את הלוחות והתבקש לכתוב אותם מחדש, כי ערכים אינם יכולים להגיע אלינו מבחוץ ולהיטמע בנו באופן פסיבי ותיאורטי בלבד. ערכים חייבים להיכתב על ידינו, מתוך עמדה אקטיבית, על מנת לחבר אותנו לרעיון שערכים הם התוויה לפעולה. ערכים אינם רעיון היולי שעומד בפני עצמו. הם התוויה לפעולה, לתנועה, למעשה. הם מצפן שמראה לנו כיצד לשמור, ליצור ולהרבות בטוב ובראוי וכיצד להילחם בכל מה שמבקש לשבור את עשרת הדברות שכתבנו. ולכן, קבלת הלוחות לא מספיקה. כתיבתן והושטתן כציווי לכל מי שאנחנו מכירים – היא הפעולה הנדרשת, ההכרחית.

היבט שלישי הוא משך הזמן הנדרש:

משה משתהה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה לפני שהוא חוזר עם הלוחות הכתובים. וכשהוא חוזר פניו נוהרות באור אלהי. כדי לתקן את שנשבר – בגורלו של אדם ובגורלה של אומה – נדרש זמן. זה לוקח זמן. בסיפור תלמודי משלים שואל משה את אלהים – למה לוקח לך כל כך הרבה זמן לקשט את עשרת הדברות – והוא עונה לו – כי בכל אות הוא מצפין את כל שעתיד לבוא. אנחנו בשבר גדול, והתיקון יקח זמן, אבל כל רגע אנחנו צריכים להיות מוקדשים לכתיבתו בתשומת לב של אדם שמכריע גורל של דורות רבים.

וההיבט הרביעי הוא השתתפות בשבר לשם תיקונו: משה, המנהיג, לא היה יכול לעזור לעם שלו אילולא נשבר לבו ועלתה בו חמתו והוא בעצמו ניתץ את הלוחות ביאוש ואכזבה וזעם. עבורי זוהי אמירה חשובה ומרגשת עבורנו המטפלים על הזדהות השלכתית. אם הלוחות בתוכנו שלמים ולא ננגעים – לא נוכל לעזור לאיש. רק מתוך מעורבות שלמה, טבולים בצער וביגון, ביאוש ובזעם, באכזבה ובאבדן העשתונות – רק מתוך הפיכתנו אנו לשברי לוחות – נוכל לעזור במלאכת התיקון, כי נדע מתוכנו מהו הדורש תיקון. לכן כשאנו מתייאשים, עלינו להידרש גם לייאוש כאל מצפן ערכי שמראה לנו את הדרך. וכוחו גדול מכוחה של תקווה שלא חלפה על פני הייאוש בטרם נכתבה מחדש בעמל רב.

נעבור לסיפור השני, מעט קדימה בזמן – המאה הראשונה לספירה:

בימים בהם הקנאים שלטו בירושלים, כיתר אותה אספסיאנוס, אביו של טיטוס, שהפך לימים לקיסר. רבן יוחנן בן זכאי ניבא את חורבן הבית כתוצאה ממרד הקנאים ברומאים, שהוא הבין שיביא עלינו אבדון. הוא הבין שאין מנוס אלא בשלום עם האויב, וביציאה מירושלים ובכך גם יציאה מן המשיחיות הדבקה בקידוש של בית המקדש הפיזי לעבר קידוש הלב היהודי בכל מקום בו יישא תפילה לאלהיו. הוא קרא לאבא סיקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עמו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר. רבי יוחנן התחזה לחולה ואחר כך לנפטר וביקש מתלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, ששותפו בתוכנית, שישאו את ארון המתים שהיה בתוכו כדי להוציאו מהעיר, כיוון שגם בזמן המצור – בשל קדושת ירושלים – קברו את המתים מחוץ לעיר. הקנאים היהודים ששמרו בשערי העיר לא אפשרו לאף אחד לצאת מירושלים. הם רצו לדקור את "הגופה" בארון המתים כדי לוודא את מותו, אולם אבא סקרא אחיינו מנע מהם לעשות זאת, באומרו: "יאמרו: 'רבן דקרו'". ביקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבן דחפו'". הצליח רבן יוחנן בן זכאי לצאת מן העיר הנצורה. הגיע לאספסיאנוס וניבא לו שיוכתר לקיסר. אספסיאנוס הסביר לו שהוא חייב להחריב את ירושלים, משום שהיא משולה לחבית דבש שדרקון [הכוונה היא לנחש] כרוך סביבה, ויש לשבור את החבית על מנת לסלק את הדרקון, גם במחיר איבוד הדבש. במילים אחרות, יש להרוס את החומות כדי להביס את הקנאים, גם במחיר חורבן ירושלים והמקדש. לאחר שנבואתו של יוחנן בן זכאי כי אספסיאנוס יוכתר לקיסר התגשמה, אספסיאנוס, שהיה צריך לחזור לרומא והיה מלא התפעלות מחוכמתו, נתן לרבן יוחנן את הזכות לבקש בקשה. רבן יוחנן ביקש: "תן לי יבנה וחכמיה" – ובכך שינה לנצח את העולם היהודי, שעד אז נסב סביב בית המקדש, ומאותו יום הסנהדרין יכול היה להתכנס בכול מקום, אפשר היה ללמוד תורה בכול מקום, היהדות שיחררה עצמה מקנאות מסוכנת לעמדה אמונית ליברלית ולרעיון שמשכנה של האמונה הוא ברוח האדם. רבן יוחנן חשב מחוץ לקופסה, כולל קופסת הארון המת. 

שאלתי את עצמי מה הוסיף למשנה הסיפור על ארון המתים בו לא ניתן היה לדקור אותו. וחשבתי ששוב, הטרנספורמציה חייבת להסכים לחוות את המוות, ושם, באופן פרדוקסלי, ישנה איזו חסינות, כי הפכנו חלק מהשבר, חלק מהחטופים, חלק מהנרצחים, חלק מתחושת הסוף שמתוכה ורק מתוכה אפשר ליצור תנועה חדשה של תיקון. מרגע שהלידה מחדש הזאת מארון המתים לגאולה ליברלית כבר יצאה לדרכה, לא ניתן היה לעצור מבעדו של המנהיג הרוחני שחולל אותה לעשות את שהיה עליו לעשות. ואולי לא בכדי ביקש את יבנה, שהרי בנה מחדש את היהדות ושחרר אותה מן הטירוף האובדני של כוחות משיחיים מסוכנים. והנה אלפיים שנה חלפו ואנחנו שוב שם: הקנאים המשיחיים השתלטו על ירושלים. האויבים צרים עליה ומבקשים להחריבה. ואנו, מתוך תחושות החורבן שקוברות אותנו תחתן, נדרשים לחשיבה חופשית, יצירתית, עיקשת, שההיסטוריה הוכיחה שניתן להיחלץ באמצעותה מן השבר הנורא לעבר התפתחות חדשה ומכרעת. 

סיפור שלישי קצר – קפיצה קדימה בזמן – שלהי המאה התשע עשרה:

ב 1896, בעקבות משפט דרייפוס שנה קודם לכן והתגברות האנטישמיות בווינה ובאירופה, כותב יהודי בשם תיאודור הרצל שגר בקרבת מקום לפרויד קונטרס בן 68 עמודים בשם "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים". הרצל הציע בספרו פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה: יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי למדינה משלו, שיכולה לקום בארגנטינה או בארץ ישראל. אלא שלא נמצא אף מוציא לאור בעל מוניטין שהסכים לפרסם את הספר, והרצל נאלץ להוציאו לאור אצל מקס ברייטנשטיין, יהודי מתבולל שהיה בעליה של חנות ספרים קטנה בווינה. ב-17 בינואר 1896 פורסמה ב"Jewish Chronicle" של לונדון תמצית קצרה של הספר. The rest was history. 

סיפור רביעי על החלום וכפות רגליו:

באוגוסט 1963 נערכה תהלוכת ששת הארגונים לזכויות אדם באמריקה שהסתיימה בהתכנסות ענק למרגלות אנדרטת לינקולן, בה נשא, בין השאר, מרטין לותר קינג, לוחם זכויות האדם ומתנגד הדיכוי והאפליה, את נאומו המפורסם "יש לי חלום". וכך אמר שם:

"יש לי חלום, שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: 'אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים'. יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה. יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר, המזיעה תחת חום אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק. יש לי חלום שארבעת ילדי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם."

חלומו של לותר קינג שימש כמגדלור עבור מיליונים ושינה את הצביון של אמריקה ושל כל העולם המערבי לתמיד. מנהיגותו הרוחנית הייתה כן שיגור כפול – ראשית, בחריגה מן הייאוש לטובת בריאה פנטזמטית של מציאות חלומית בראשו, ואו-אז ברתימת אנשים אין ספור לרעיון שלו שמה שהיה לא הוא שיהיה; שהעולם שבור, ערכיו שבורים, ולא רק צריך אלא גם אפשר לכתוב את הלוחות מחדש. עשרת הדברות לא נחתמו אלא נפתחות מדי יום ליצירתן באופן אקטיבי, יצירתי, מחולל מציאות. ואכן, חלומו חולל מציאות חדשה. במדינת מיסיסיפי של מרטין לותר קינג כמו ביבנה של רבן יוחנן בן זכאי – נבראה מציאות שאיש לא האמין כי תוכל להתקיים עד אשר נולד הנביא וקרא לעמו לברוא אותה ביחד איתו. 

בקבלת פרס הנובל אמר לותר קינג:

"אני מאמין שאמת ללא נשק ואהבה ללא גבולות יגידו את המילה האחרונה, לכן הצדק, גם אם מובס זמנית, יהיה חזק יותר מרשע שניצח." 

במרץ 1965, בצעדה מפורסמת אחרת של מרטין לותר קינג מסלמה למונטגומרי, צעד לצידו בשורה הראשונה רב יהודי – הרב וההוגה, הפרופ' לאתיקה אברהם יהושע השל. כשחזר לביתו באותו יום כתב  השל ביומנו: "רגלי התפללו היום."

סיפור רביעי – מורשת בין דורית מבית אבי:

כשאבא שלי היה נער בבודפשט, הוא חי בגטו מספר חודשים בצפיפות, חולי, צמא ורעב. יום אחד הגיעו ההונגרים והוציאו למעלה מ 400 איש ששהו יחד בגטו לתהלוכת מוות לדנובה שהייתה במרחק לא רב מן הגטו. ברגע של בלבול בשל מטוסי קרב מעל ראשם, דחפה סבתי את אבא שלי לשירותים ציבוריים ושם התחבאו עד שכל האנשים שהיו איתם עד אותו יום צבעו את הדנובה בדם. הם יצאו חזרה לרחוב. הביטו זה בזה והבינו שאין להם לאן ללכת וכי ייאלצו לחזור לגטו, מתוך ידיעה שיתכן שמחר ישובו לשם ההונגרים והנאצים והפעם לא יצליחו לחמוק מגזר הדין. שוב ושוב ושוב סיפר לנו אבי כיצד שם, ברחוב, נולד בלבו הרעיון הציוני: העם היהודי, חייב מדינה משלו. הוא, אבא שלי, הנער שניסו להרוג עכשיו על לא עוול בכפו ואין לו לאן לברוח, חייב שתהיה לו מדינה. כל חייו הוקדשו למדינה הזאת ששרטט בדמיונו שם בעומדו ברחוב בעולם שלא היה בו אף אדם לפנות אליו ולבקש שיעניק לו מחסה. 

הערך שנולד בו באותו יום לא עמד בפני עצמו. אין בו טעם אילולא הוא מתורגם למעשה. מדינת ישראל היא המעשה. והציווי שלו עודנו מפעם בי, כהתוויה, כקריאת כיוון, כפיקדון שעלי לממש בכל יום מחדש. ועכשיו, בשיא השבר, הוא מפעם בי ביתר שאת.

הניסיון האישי, הקליני והספרותי שלי הפגיש אותי שוב ושוב עם מצבי משבר אקוטיים, בהם הערכים, הם שהצילו את האנשים והנשים משברונם. מצבי אסון ואבדן טראומטיים, שבהם העמדה האתית שכללה את ראיית האחר, את הדבקות בטוב ובנכון, הייתה היסוד היחיד ששימש לאדם כמגדלור בליל הסערה החשוך אליו נקלע ושימשה כמיכל, כמצפן, כמורת דרך שחילצה מן התופת. 

המקום של ערכים ואתיקה בפסיכואנליזה הוא מעניין. בשנת 1895, חמש שנים לפני הופעת הספר "פירוש החלום" שבישר את הולדת הפסיכואנליזה, כתב פרויד במאמרו פורץ הדרך "הפרויקט לפסיכולוגיה מדעית" כך: "חוסר האונים הראשוני של היצורים האנושיים הוא המקור המוקדם לכל המניעים המוסריים" בהצהרה קצרה זו, פרויד שרטט קשר בין חוסר האונים של היחיד ובין האחריות המתעוררת כלפי האחר. על פי קו חשיבה זה, המניע המוסרי והעמדה האתית מתעוררים בין שני אנשים כתוצאה מכך שהאחד מן השניים זקוק לזולתו. אך לא עובר זמן רב, ופרויד מכריז ב"פירוש החלום" (1900/2007) כי "החלום... מציג אותנו כמטומטמים מבחינה אתית ומוסרית" (עמ' 112). כאן, ושוב בהמשך דרכו, הצהיר שישנו פער גדול בין התמונה הגלויה של נטייה מוסרית ובין זו הלא מודעת, וכי אמות המידה הפנימיות שלנו אינן "באמת" מוסריות. בהמשך הוא ממקם את הערכים כמופנמים מן ההורים והסביבה רק בשלב האדיפלי, בעקבות חרדת הסירוס והצורך להתאים את הדחפים למציאות.  

אבל ההתנסות שלי מראה לי פעם אחר פעם – במפגשים הקליניים בכלל, ובמפגשים של שבר במיוחד – שדווקא פרויד המוקדם, הצעיר, שהאמין שהערכים נולדים באותו רגע בתחילת חיינו בו מישהו מגן עלינו – הוא שצדק יותר מכול. שהעמדה האתית היא יסודית. הריפוי דורש את הטלת הספק בעולם השבור כסופי, כמוכתב, כהכרחי. ראיית האחר כחזרה לאמנה הראשיתית שבין חזק לחלש, בין האחראי לזקוק קוראת תגר על העיוות והשיבוש. 

ערכים שלא שלחו אותנו לפעולה כמוהם כמתכון שלא בישלנו איתו או תכנון נסיעה שלא יצאנו אליה. תפיסת הערכים כתכנית פעולה מחלצת מן השבר דרך קריאתה לצאת למלאכת התיקון. מול לחישותיו של דחף המוות המפתה אל החידלון והייאוש, מתייצבים הערכים כצו 8 פנימי שמשגר אותנו לפעול כסוכני הטוב בעולמנו. הערכים שלנו, האידיאלים שלנו, הם ציווי פנימי שאין אפשרות להתפשר עליו. אולי זה קידוש השם החילוני – השם שאנחנו נותנים לחיים ראויים – ראיית האחר, אחריות, אמת, הימנעות מאלימות מיותרת, הבחנה בין טוב לרע, צניעות וספק כהגנות מפני יוהרה ועיוורון, הכרה באשמה וחתירה לתיקון – אלה ועוד אינם בגדר אפשרויות. הם בגדר שמות מקודשים שעבורם נלחמים בכל הכוח, זועקים אותם ברחובות, מלמדים אותם, כותבים עליהם, מפגינים ונואמים וצועדים בתהלוכות וכותבים פוסטים ומדברים עם כל אדם. 

תמיד יהיו מי שינסו לרפות את ידינו. יאמרו שזה לא אפשרי, שהסיפור נגמר, שצריך לארוז ולהתחפף מפה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואחרים שיאמרו שאנחנו חיים בסרט – כל שנותר הוא לנקום ולהרוג. גם בתקופת ההפיכה המשטרית אמרו לנו שאין סיכוי, אבל יצאנו לרחובות ונלחמנו. קידוש השם דמוקרטיה עמד לנגד עינינו, והצלחנו. כנגד כל הסיכויים וכל התחזיות. והשבוע בית המשפט העליון הכריז על ההכרח לגייס 3000 חיילים מן המגזר החרדי לצה"ל. אתם יודעים למה? כי אמרנו פעם אחר פעם, ויצאנו להפגין, ולנאום, שאנחנו זקוקים לאחינו החרדים לצד ילדינו בלחימה. שבלי זה כלום לא ילך – לא נוכל לאויבינו מבחוץ ולא נוכל לשבר בינינו מבפנים. פעם אחר פעם הוציא אותנו ערך השוויון לרחובות, והשבוע התרחב הסדק במציאות ההרמטית והיא החלה להיפער לטובת תמונת מציאות חדשה.

אתמול הוגש כתב עתירה לבית המשפט העליון הדורש להקים לאלתר ועדת חקירה ממלכתית. התבקשתי וכתבתי עבורו מסמך מומחה על החשיבות העצומה של לקיחת אחריות עבור החלמה מטראומה. מסמך פסיכולוגי שמבהיר שאדם זקוק להכרה, לתוקף, לאחר שיראה אותו בסבלו ויקח אחריות על כך שהופקר לגורלו. הגשת העתירה היא תולדה של עמדה אתית שהפעילה את עורך הדין גלעד ברנע ושותפיו להגיש את העתירה, לפנות אלי ואל קבוצת מומחים מתחומים נוספים להירתם – כי ערכים אינם רעיונות מופשטים העומדים בפני עצמם. הם התוויות לפעולה. לשינוי מציאות. 

ואני רוצה לומר לכם שיש גם אנשים רבים במדינה שלנו שמחזיקים בערכים שונים משלנו, וגם הם מרגישים כמונו – שדורסים אותם, שלא רואים אותם, שחומסים את כל מה שיקר להם. כי הממשלה לימדה את כולנו שאין מקום לעמדות שונות שישכנו יחד. שכל מי שחושב אחרת ממני הוא בוגד. וזאת הבגידה הערכית המסוכנת ביותר. בדמוקרטיה אמורים לחיות יחד ערכים שונים, עמדות שונות, התוויות פעולה שונות. זה מורכב, וטוב שכך. זה חשוב כי זה מחזיק חלקים שונים בפסיפס הישראלי שלא הייתי רוצה שיימחצו זה על ידי זה. העוול אינו בדיעות השונות אלא בהסתה כנגד דיעות שונות ובאטימות ובהפקרה הכרוכות בכך, שהובילו לגדול שבאסונות. זה קרה בגלל הקריאה הצינית והמסוכנת לאחדות שמשמעותה אטימות, חרשות ומחיקת ההבדלים הבלתי אפשרית והבלתי דמוקרטית. שלטון הגון ושפוי יחדש את מקומן של עמדות שונות שכולן קשובות לעשרת הדברות. שלטון הגון ושפוי ידרוש למצוא דרך ליישבן באופן מתון ומתפשר, לטובת מציאות מתונה, ערכית וחפצת חיים. 

אבל כדי להחזיר את האפשרות הזאת לחיינו, עלינו להרגיש את רוחנו השבורה במלוא העוצמה – את הייאוש, את הזעם, את היגון, את גודל האסון. הלוחות נשברו. עלינו לכתוב אותם מחדש. לכתוב ולהושיט לעם הסובב אותנו כתוכנית עבודה דחופה לשינוי שיכול להתרחש ולהשיב לכאן את החטופים ולבנות מחדש אמון וליצור מציאות ראויה במקום בו אנו חיים. שחרור מעבדות לחירות בכל מובניה. וכדי שזה יקרה, כל אחד ואחת כאן יכתבו לעצמם עשרת דברות קצת אחרים – הן במובן של הערכים עצמם והן במובן של אופן הפעולה שמתאים לו או לה. הריכוז בו נקדיש את עצמנו לכתיבת הלוחות מחדש הוא החשוב. וההתחייבות לאותיות המקודשות הללו כמתוות דרך אל האור, כמספרות שהמציאות בה אנו חיים איננה תמונה יחידה ואין בלתה. היא לוחות מנותצים של ערכים שאיננו מוכנים לוותר עליהם. 

ברגעי שבר גדולים בהיסטוריה, איש לא דמיין שניתן לכתוב את הלוחות מחדש. איש לא דמיין סנהדרין ביבנה - מחוץ למקדש. איש לא דמיין את סיום העבדות, את הקמת המדינה. גם עכשיו אנחנו לא רואים אותו – את היום שאחרי – שבו נבין מה הוביל אותנו החוצה מן התופת. אבל כשהוא יגיע, אתם תראו שנבין איך תרמנו לבואו. איך התפללנו ברגליים והגענו. החלומות שלנו הם הסדקים בקיר האטום של המציאות הדיסטופית אליה נקלענו. עשרת הדברות שלנו נכתבים ברגעים אלה על ידי כל אחד ואחת כאן – כתוכנית פעולה אקטיבית. האמונה בדרך מחייבת אותנו להתפלל ברגליים את כל הדרך עד לתיקון. ויאמר אלהים – והארץ הייתה תוהו ובוהו, ואנחנו לא נחכה שיאמר "ויהי אור" כי אם נהיה אנחנו לאור.  

ועד שלא תוקן, ועד שלא הואר, סימן שלא הגענו.